מכירים את הבטוי Train of thoughts?
קרונות של מחשבות המחוברות יחדיו, כל מחשבה מובילה לאחת אחרת - שונה ומפתיעה? כך אפשר לנוע על פני זמנים ומרחבים במהירות שיא, מנושא אחד, לדימוי אחר, לזכרון, ולמשהו שונה לגמרי כמעט כהרף עין.
רכבת של מחשבות - זו דרך ציורית אך אפקטיבית לתאר את האופן שבו אני חווה ופועלת, ובעיקר את האופן שבו אני מוצאת השראה. אני מזמינה אתכם לנסיעה ברכבת ההשראות האקטואלית שלי, מסלול נסיעה מן הימים האחרונים - מוזמנים לעקוב אחר הפיתולים ולהנות מן החוויות וההמלצות, או לרדת בכל תחנה שתבחרו.
תחנה ראשונה:
בוקר, בית ספר. פגישה עם אמא שמספרת לי שביקרה בבלוג שלי, במסגרת סבב בלוגים, לבדוק מה חדש ומעניין.... אני שואלת מי ברשימת הבלוגים הנוספים - וכולם דווקא בלוגי אוכל של בלוגריות ישראליות מצוינות. אני ממליצה לה על בלוג אוכל מיוחד שעשוי לעניין אותה ולהתאים לטעם המיוחד והטוב שלה - על סמך הכרותנו והבלוגים שציינה. בלוג My pillowbook. זה גם הבלוג הישראלי האהוב עלי ביותר - ולא רק בקטגוריית האוכל, כי בלוג נפלא בכל נושא חייב להכיל הרבה יותר מאשר רק כשרון בתחומו הספציפי.
תחנה שניה:
אני שוב בבית: מתגעגעת לבלוג עליו המלצתי, בודקת האם התפרסם בו כבר פוסט חדש, כי לאחרונה הוא לא מתעדכן לעיתים תכופות כלל וכלל. רואה שם שוב פוסט שכבר קראתי, אך מגלה אותו מעיניים חדשות לגמרי. הוא נוגע בי מאוד. מוצאת שם את השיר הנפלא הבא:
אינך צריכה להיות טובה/מרי אוליבר
אֵינֵךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת טוֹבָה.
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָלֶכֶת עַל בִּרְכַּיִךְ
מֵאָה מִילִין בַּמִּדְבָּר, מִתְחָרֶטֶת.
אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ
לֶאֱהֹב מַה שֶּׁהִיא אוֹהֶבֶת.
סַפְּרִי לִי עַל יֵאוּשֵׁךְ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ עַל שֶלִי
בֵּינְתַיִם הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים.
בֵּינְתַיִם הַשֶּׁמֶשׁ וַחֲלוּקֵי הַגֶּשֶׁם הַצַחִים
נָעִים לְאֹרֶךְ הַנּוֹפִים,
מֵעַל הַמִּישׁוֹרִים וְהָעֵצִים הָעֲמֻקִּים,
הֶהָרִים וְהַנְּהָרוֹת.
בֵּינְתַיִם אַוְזֵי הַבָּר, גָּבוֹהָ בָּאֲוִיר הַכָּחֹל הַנָּקִי
חוֹזְרִים שׁוּב הַבַּיְתָה.
מִי שֶׁלֹּא תִּהְיִי, לֹא חָשׁוּב כַּמָּה בּוֹדֵדָה
הָעוֹלָם מַצִּיעַ עַצְמוֹ לְדִמְיוֹנֵךְ,
קוֹרֵא לָךְ כְּמוֹ אַוְזֵי הַבָּר, צוֹרְמָנִי וְנִלְהָב –
מוֹדִיעַ עַל מְקוֹמֵךְ שׁוּב וָשוּב,
בְּמִשְפַּחַת הַדְּבָרִים.
מתחברת במיוחד למילים בשורות הסוגרות את השיר- העולם שמציע עצמו לדמיונננו, צורמני ונלהב,... כמה מדהים שהעולם מחפש אותנו, מציע את עצמו לנו, ולא רק להפך... מרענן שגם העולם יכול להיות צורמני ונלהב, לא רק אווזי בר ואנשים (למרבה המבוכה או שלא?), ואיזה כבוד להיות שייך למשפחת ה״דברים״ :)
נרגשת ומיופיו ודמיונו של השיר, שכמו קראתי שוב לראשונה, אני להוטה למצוא עוד שירי וחומרים של המשוררת. מגיעה ל:
תחנה שלישית:
הבלוג של רוני ויינברגר - תקשורת מקרבת:
בניסיונותיי לאתר עוד שירים של מרי אוליבר, הגעתי לבלוג ״
תקשורת מקרבת״. גיליתי בו שיר נוסף שלה, נוגה אמנם, אך מעורר מחשבה, סערה ורוגע גם יחד, ורוני ויינברגר היטיב לכתוב על התחושות שמתעוררות עם הקריאה, במילותיו שלאחר השיר.
הנה הקישור - אם תרצו לבקר שם ולקרוא יותר. התרגום גם הוא שלו. גם אני, כשיש לי משהו חשוב לחשוב עליו, או החלטה שאני רוצה לקבל, או כשאני ממש רוצה להרגע - הולכת לנקודה האהובה עלי הצופה על הים. העבודה הזו, השצף-קצף שאף פעם לא נגמר ולא הופך להיות משהו אחר, היופי והצלילות שלו - אין כמוהם להרגיע, לשים את הדברים במקום. אבל היא נתנה לים גם מילים, וקול, ואופי, ואני נהנית מזה מאוד.
אני יורדת לחוף/מרי אוליבר
" אני יורדת לחוף בבוקר
ובהתאם לשעה, הגלים שוטפים פנימה או החוצה,
ואני אומרת, הוי, אני אומללה,
מה עלי לעשות?
והים אומר בקולו האהוב:
סליחה, יש לי עבודה לעשות."
תחנה רביעית, עדיין באותו הבלוג - נקודה למחשבה:
כשאני נתקלת בפוסט מרגש בבלוג לא מוכר, אני נוהגת להתחיל ״לשוטט״ בבלוג החדש, להתרשם, ולהחליט האם להכניס אותו למעגל הבלוגים שאני נהנית לעקוב אחריהם. כאן אני כמובן יכולה לקבוע בשמחה שכן! הפוסט החדש בבלוג, לדוגמא, מדבר על נושא שבדיוק העסיק אותי אתמול בלילה - קביעת עקרונות מנחים לפני חיפוש פתרון.
שוה להציץ, אולי יחדד גם לכם משהו :)
תחנה חמישית, (ומפה רכבת המחשבות מתחילה לנוע ברברס):
אתמול חשבתי על העשייה שלי. מה עשיתי לפני כמה שנים, מה אני עושה עכשיו, ועל כל ה״באמצע״. חשבתי לעצמי, בצרוף מקרים מקסים עם הפוסט של רוני, עוד לפני שקראתי אותו, כמובן) שמה שחסר לי כרגע הם עקרונות מנחים מדוייקים, ובעיקר מעודכנים.
לפני כמה שנים, כשהתחלתי את הבלוג הזה ואת כל העשייה הענפה שבאה בעקבותיו (סדנאות, ארועים, חנות, אתר מגזין, ועוד) - היו לי עקרנות מוצקים וברורים לגבי העשיה והיעדים שלי, אך עם השנים הם הפכו לפחות ופחות רלבנטיים, ובעוד הייתי מודעת לדעיכתם וחוסר הרלבנטיות שלהם בחיי, לא מהרתי להצמיח אחרים במקומם. אתמול בלילה, היה לי רגע של חזון ברור. ועיקרון מפתח מרכזי, יחיד, ובלתי ניתן להחלפה צץ ועלה, והרי היה שם תמיד. העקרון המנחה החשוב ביותר להצלחה עבורי הוא ל
פעול ולהיות מי שאני. לא היה לי אף פעם ספק בזה, אבל זה לא אומר שזה תמיד קל לזכור את זה, או לפעול על פי זה. בין היתר זה גם להעיז לפעול בעוצמה רבה היכן שהפוטנציאל שלי נמצא, ולא לפחד מזה, ולי, (אני בטוחה שאני לא לגמרי יוצאת דופן בזאת), זה לא תמיד קל. אתן דוגמה... השקתי לא מזמן סדנה חדשה ושונה - ״סדנת לוח חזון״. ערכתי פיילוט לחבורת מוזמנות שמורכבת מחברות וקולגות קרובות. הפיילוט היה פוקח עיניים, הוא היה כיפי, עבר בהצלחה רבה מכל הבחינות, הלוחות היו מדהימים, ההנאה רבה, אבל קרה עוד משהו, שלא צפיתי במלואו -
העוצמה של השנוי שהלוח עורר במשתתפות ובי... זה היה חזק מדי בשבילי. הצלחתי ליצור סדנה שהוציאה מהמשתתפות בה משהו מפתיע ומרגש, והן הגיבו בחוזקה ובחיוב למראה לוח החזון שלהן, בהנחייתי, אך אני הרגשתי שקשה לי להכיל את כל ההתגלויות, הרגשות, ההפתעות, השנויים, שהתעוררו בכל אחת וגם בי במקביל, זה היה עוצמתי ורב אחריות מדי בשבילי בשלב ההוא. החלטתי לדחות את קיום הסדנה לזמן אחר. לזה אני מתכוונת כשאני מתכוונת ב״לפעול ולהיות מי שאני״ - יש בזה גם רמות שונות של עוצמה. אני צריכה לפעול מתוך מקום יחודי, שמענין, מסקרן, מרגש ואותנטי, אבל תפור למידותיי (המישתנות כמובן כל הזמן.)
תחנה שישית: איך הגעתי למחשבות מרתקות כאלה באמצע הלילה?
הן הגיעו ישירות אחרי שסיימתי לקרוא את
הכתבה של ד״ר אייל דורון על הטאלנט שכדאי לנו להיות במאה ה-21 - כתבה קצת מלחיצה מצד אחד, אך פותחת פתח להווה ולעתיד מסעירים שמזמינים ומעודדים כל אחד מאתנו להעיז, פשוט להעיז!
הכתבה נסגרת וכמעט מסתיימת במילים הבאות:
״יזמי היומיום. בעולם שבו כל אחד הופך ליזם, צריך לזכור שמאחורי כל יזם גדול מסתתר יזם קטן ומבריק של שגרת חיי היומיום. היציאה מהמטריקס מתחילה במרד הקטן ביותר: לקום אחרת בבוקר, לדלג על ההרגל שכולם דבקים בו, להתקדם נגד התנועה.״
זוכרים שאנחנו עכשיו נוסעים ברברס? אחורה על הקו של הזמן?
המילים של ד״ר
אייל דורון נוגעות בי. אני מכירה אותן מבפנים. אני רק שואלת את עצמי - האם זה מרד נגד העולם המיינסטרימי או שזה מרד שלנו נגד עצמנו, שינוי שאנחנו מנסים להנחיל אבל פוחדים להודות בו/להרשות לעצמנו/או, כמו שנאמר בתחנה הקודמת - לאפשר לנו להתקדם לעבור המקום מלא העוצמה שבנו?
עבודות מהפנטות של
דריל קוקס, שמחבר ענפים ומסגרות לכדי יצירת אמנות שהיא בכלל מסגרת.
: הרכבת זגזגגה פה ונסעה דווקא לכיוון של
מאיר אריאל. לא יכולתי שלא לחשוב פה על משחקי המילים הנהדרים והמדוייקים בשיר
טרמינל - על השיחה שיש לי עם עצמי, שמציפה לי משחקי מילים כמו בין העצמי והביני שלו , מה עצמו אומר לו בהגיעם, ומה הוא משיב לו. וגם כל עניין הטרמינל פה מחדד ומזכיר לי שאני מתכננת נסיעה ל-פ-ר-י-ז! רכבת המחשבות שם נוסעת בעברית מתובלת בצרפתית, ובהמון סטייל, אני מתלהבת!
מבטיחה לעדכן עם תחנות השראה והמלצות שוות, ובינתיים - שואבת השראה מאפרת ליכטנשטט מהבלוג המקסים
מה את עושה כל היום, וחולמת על
קרואסון ההיספאהן עליו המליצה. נשמע ונראה אקזוטי, במיוחד פתיתי עלי הורדים המסוכרים שבזוקים מעליו:) התמונה מ
הבלוג של אפרת.
תחנה תשיעית: זה מזכיר לי שיש אמן שמזה זמן רב אני רוצה לספר לקוראי הבלוג אודותיו ולחלוק תמונות של עבודותיו, המעוררות בי הערכה עצומה ותשוקה עזה ליצירה, והנה ההזדמנות הגיעה. בואו נשאר באוירה צרפתית, עם מוטיבים של ארט נובו וארט דקו שמסתלסלים בדמיוננו, ונדמיין מדען צרפתי, שהוא גם אמן ובעל וכשרון נדיר, שחקר ויצר אמנם לפני עשרות שנים, אך עבודתו מושכת ונפלאה גם עכשיו, ואולי אפילו יותר מתמיד!
Eugène Séguy - היה חוקר חרקים צרפתי שאייר ויצר, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת בעיקר, פאטרנים בהסתמך על צורות החרקים שחקר. הוא האדיר את יופיים ואת הטבע באמצעות איוריו, ומתוך האיורים המפורטים שיצר בתחילה, המשיך ויצר פאטרנים מופשטים כמעט, שהודפסו גם על גבי טקסטיל. תראו את כל היופי הזה, כך נראים החרקים שחקר בתעוד איורי ריאליסטי...
ואט אט הם הופכים לחגיגה של כתמים, משטחים וטקסטורות משגעות:
תחנה עשירית: בואו נסגור את הפוסט עם חיוך :)
מה יהיה לנו פה עכשיו? פריז, (אוכל) חרקים, וטאלנט שהגיע לגדולות, וחי אחרת כבר במאה העשרים, כל זאת בתמונה בלתי נשכחת:
סלבדור דאלי מוציא את דב הנמלים שלו לטיול. כן, הוא היה קם אחרת מכולנו בכל בוקר, בזה אין לי ספק :)
שיהיה שבוע נהדר!
