יום שני, 27 בינואר 2020

להגשים את החלום

הנה פוסט שפרסמתי בפייסבוק וזכה לכל כך הרבה תגובות והתרגשות שחשבתי שבטח אני צריכה לפרסם את זה כאן בבלוג, ולחלוק את זה גם עם הקוראים הותיקים והאהובים של הבלוג שלי.

האמת היא שזה לא סיפור חדש, ופה ושם דווקא ספרתי חלקים ממנו פה בבלוג, אבל זו פעם ראשונה שאני מספרת אותו כמעט במלואו. כל זה קרה לפני כמעט שנה וחצי, וכמו ששמתם לב אם קראתם את הפוסט הקודם למשל - גם היו אחרי זה עוד ארועי המשך שמחים ומרגשים.

אני שמחה שפרסמתי את זה בכל זאת, למרות שזה מרגיש מאוד אישי, בגלל שמסתבר שהספור המיוחד הזה מעורר בחבריי בפייסבוק מוטיבציה והשראה לנסות ולהצליח גם עם החלומות שלהם. 
וסביב השראה הרי סבב תמיד הבלוג הזה, וגם ההרצאה  המדוברת (שהיתה בכלל במסגרת כנס שאני יזמתי בנושא חלומות) שמתחילה את הסיפור. 


הנה זה-


כשפניתי להגשים את החלום הענק שלי כמאיירת אופנה - להיות נוכחת בתצוגה בשבוע האופנה בפריז, לא היה לי שמץ של מושג מאיפה מתחילים להגשים דבר כזה... הרי הזמנה לתצוגה אי אפשר לקנות בכסף, רשימת המוזמנים מורכבת מדוגמניות על, שחקניות הוליוודיות, נסיכות עשירות ממדינות המפרץ, קניינים של חנויות ענק ועיתונאי אופנה מהשורה הראשונה, לצד בלוגרים מובילים עם מיליוני עוקבים. איך בכלל מתחילים לגשת לזה עם אלפיים חמש מאות העוקבים שלי באינסטגרם? 

אבל זכרתי את ההרצאה והספר של יובל אברמוביץ׳ ושצריך לצעוק את החלומות שלי ולבקש עזרה. וגם לעבוד קשה לקדם בעצמנו לכל כיוון. אז מכיוון שלא ידעתי איך מתחילים באופן מקובל ונורמלי ולא הכרתי אף אחד- עשיתי בדיוק את מה שאף אחד לא עושה, אם כי באמת בתמימות- פניתי לדוגמנית על בינלאומית סופר מקושרת שאיירתי כמה חודשים לפני כן ושלשמחתי הגיבה אז בחום ופרגון לאיור. 
ספרתי לה על החלום שלי לשבת בתצוגה  בפריז ולאייר ושאלתי אם יש לה קצה חוט בשבילי - מאיפה מתחילים לנסות לקבל הזמנה? והיא? היא לא ענתה... טוב, זה היה ברור. קפצתי קצת גבוה מדי לניסיון ראשון. 

מרוב שזה היה מוגזם ומביך בעיני לשאול אותה, זה כבר נתן לי בטחון להמשיך בצנורות היותר מקובלים. התחלתי במשך כחודש לצעוק את החלום, לפנות לכל מי שאני מכירה פה בישראל, לברר מיילים של יחצני מותגי האופנה בחו״ל ולבקש הזמנה. בניתי תיק עבודות, אשכרה עבדתי בלנסות לקבל הזמנה. ו... כלום לא קרה. הגעתי למסקנה  שטוב שאני על זה, מתקדמת ולומדת, וגם אם
תעבור שנה עד שאצליח זה עדיין יהיה השג מדהים וככה אני לומדת להכיר את העולם הזר הזה. 
והנה אנחנו שלושה שבועות לפני שבוע האופנה. אני מבואסת שלא הצלחתי. למרות שאני לגמרי מבינה שזה קשה ביותר. אך אני באובססיה. האם עשיתי הכל? האם מיציתי את כל האפשרויות? 
אני יוצאת לסבוב להרגע. מתיישבת על ספסל. זה שישי בלילה... אני כותבת שוב לדוגמנית העל שמקושרת לכל בית  אופנה  ולא מאמינה לעצמי על ה״חוצפה״ כי זה הכי לא  אני לפנות פעמיים ולהציק. אני כותבת לה שאני מתנצלת שאני כותבת שוב אבל זה כל כך חשוב לי. מילדות אני מציירת אופנה כל יום וזה החלום שלי לשבת בתצוגה בפריז ולאייר. הכנתי תיק עבודות. האם היא יכולה לתת לי שם או אימייל של אדם שאני יכולה לשלוח אליו את הפורטפוליו ואולי יעזור לי להכנס לתצוגה? 
שלוש שעות אחרי זה אני עומדת עם פה פעור ולא מאמינה למראה עיני. היא ענתה לי שהיא בטח תהיה עסוקה ואצטרך להזכיר לה כמה פעמים אבל אני יכולה לבוא איתה לתצוגות. 
ההפתעה והשוק מתחלפים בלחץ ופחד.   ובשמחה גדולה. אני מחליטה לנסוע עם משפחתי לכל עשרת ימי התצוגה לפריז, ממילא שבוע האופנה יוצא בחופשת סוכות ותכננו לנסוע לשם. רק שרצינו טיול קצר יותר ועכשיו אני לא יודעת לאיזו תצוגה אכנס אז אנחנו הולכים על בטוח. 
אני מגשימה את הפתגם שאני מאמינה בו שההזדמנות רוקדת רק עם מי שנמצא כבר על רחבת הריקודים. אין משמעות לכל זה אם אני לא הולכת על זה בגדול ונוסעת. גם בלי הבטחון לאיזו תצוגה, מתי,  והאם בכלל... 

אם אתם חושבים שנכנסתי בסוף לתצוגה אתם צודקים מאוד. אבל אחרי כל כך הרבה עליות ומורדות וסיבובים... קדמו לזה תזכורת שלי שאני מגיעה, הודעה שלה שבסוף זה לא יקרה, הודעה שלי שלא קבלה תגובה, הגעה שלי לפריז בכל זאת תוך החלטה לא להתבאס ולהנות מפריז בלי קשר לשבוע האופנה, תכנון שאכן הצליח עד שהגיעה הזמנה לתצוגה לחדר המלון שלי ורק כשפתחתי גיליתי שלא יועדה לי אלא לחדר אחר. אז הגיעה באסה שלי והחלטה שזה לא יקלקל לי אלא יקדם אותי, פניה נוספת אליה שוב אחרי התלבטות רבה ביותר כי זה כבר ממש מביך ומציק, תשובה שלה  עם הצעה ללכת איתה לתצוגה של אוף וויט ( איתה? לפסוע לצד דוגמנית על? אופס...) , לחץ הסטרי שלי ויום שלם של חיפוש בגד מתאים, משהו שהשתבש ביננו ופספסתי את התצוגה, ואז-פיצוי שלה שהזמינה אותי לתצוגה של ולנטינו הנערץ עלי ביותר בעולם, ואחר צהריים קסום שם שלא אשכח לעולם. זה כלל בסופו של דבר גם פרגונים שלה, העלאת איור שלי לחשבון שלה, וצילום איתי בו היא מתייגת אותי כמאיירת האהובה עליה. 

אז כן, צעקתי את החלום שלי וזה עבד.

זה לא היה קל אבל זה פיתח אותי ולימד אותי המון ומילא אותי אושר והכרת תודה. ולימד אותי שיש אנשים מקסימים כל כך שיעזרו בשמחה, וזה לא תלוי מעמד או מצב סוציו אקונומי או גאוגרפיה. וכשעושים משהו מכל הלב ובמלוא הרגש, זה נוגע.

אם התרגשתם יחד איתי פה מזמינה אתכם לעמוד האינסטגרם שלי, שאני חושבת שבזכותו התאפשר הרבה מהקסם-  https://www.instagram.com/iris_fogel_ben_ hamou

יום חמישי, 12 בדצמבר 2019

תמונות קצרות - סיכום השנה עם 12 תמונות

מכיוון שסוף השנה מתקרב, וזה זמנם של סיכומי שנה למינהם, חשבתי על רעיונות לשני פוסטים בנושא. קצת מביך שאלה בטח יהיו שני הפוסטים היחידים בבלוג כל השנה בערך, אבל לא נתקטנן...

על הפוסט השני אעבוד בקרוב ואפרסם לפני סוף דצמבר, אבל היום אני רוצה להקדיש את הפוסט הנוכחי לסיכום השנה בתמונות - וליתר דיוק, תמונה אחת מחשבון האינסטגרם שלי עבור כל חודש בשנת 2019. דרך כל תמונה כזו אנסה לספר מה קרה בתקופה המקבילה לה ולצייר (איזה משחק מילים!) כך תמונה מלאה יותר של מה שהתרחש השנה.




חודש ינואר

איור של נעמי קמפבל. לסיפור של התמונה הזו יש שלושה חלקים. הראשון מתחיל בינואר, כשציירתי והעליתי את התמונה הזו. הרגשתי שהיא יצאה מוצלחת במיוחד ועד עכשיו זה עדיין אחד  מהאיורים האהובים עלי ביותר. תייגתי את נעמי קמפבל ושלחתי לה, כמו שאני עושה כמעט תמיד כשאני מציירת מישהו, אבל היא לא ענתה או הגיבה. אני מניחה שהיא אפילו לא ראתה,ְ כי לא היה סימן שהיא צפתה בהודעה (באינסטגרם הודעות רבות הולכות ישר לתיקיית הספאם ומי שההודעה נשלחה אליו לא יודע, אלא אם סימן אותך כמי שמאושר לשלוח לו הודעות, או אם הנמען חיפש בהודעות הספאם שלו, מה שכמעט לא קורה.). אז הנה לפניכם איור אהוב ואפס תגובות מנעמי קמפבל בינואר. חכו להמשך....








חודש פברואר
פיירפאולו פיקיולי הוא הכוכב האהוב של עולם האופנה העילית. כמנהל הקריאטיבי של בית האופנה המיתולוגי ולנטינו, הוא  מכשף את הקהל בתצוגות שלו ומשם את העולם כולו עם בגדים שמגדירים מחדש כמה יפה ופואטית אופנה יכולה להיות.
מוקסמת ומלאת השראה מתצוגת בגדי הנשים שלו בפריז, בה צפיתי על גבי מסך המחשב (אחרי שאת הקודמת ראיתי בלייב, בספטמבר לפני כשנה בפריז, עת הגשמתי את החלום הגדול שהיה לי), ישבתי וציירתי אותו לצד שלוש דוגמניות לבושות שמלות מרהיבות. זו שעומדת לידו מצד ימין של התמונה היא נטליה וודינובה - דוגמנית על ואשה מדהימה שאני מעריכה ומחבבת מאוד. אני מרבה לצייר אותה, היא מרבה להגיב, והיא מסייעת לי לא מעט בהגשמת חלומותיי בתחום איור האופנה.
החלטתי כמנהגי לשלוח לו את הציור, חתכתי את התמונה כך שיהיה קלוז אפ עליו ועל נטליה. הצלחתי לתזמן את זה כך שהוא נתקל בהודעה שלי והיא לא אבדה לה בספאם. וזה הצליח! הוא הגיב בחום ואני הייתי באופוריה. ואז... הוא שיתף את התמונה שלי בסטורי שלו. מעצב הבית של ולנטינו, המעצב הנערץ עלי. כיף גדול!









A post shared by iris fogel ben hamou (@iris_fogel_ben_hamou) on

חודש מרץ
כשמתקרב שבוע האופנה בפריז, כלומר כשבועיים-שלושה לפני, אני נתקפת באובססיה.. לפחות ככה היה עד לא מזמן. נכנס לי לראש הרעיון שאני חייבת להיות שם ואני מתחילה לעבוד על זה. באטרף. ובחודש מרץ, אחרי שכבר הייתי כחצי שנה קודם לכן בתצוגה של ולנטינו, הרגשתי שאני חייבת עוד פעם. ניסיתי, כתבתי, פניתי, ציירתי,ְשלחתי. אבל לא הצלחתי. ואז פניתי למי שעזרה לי בפעם הקודמת והיא פשוט אמרה - ולנטינו? לא בטוח שאני אהיה שם הפעם. רוצה לבוא איתי ל dior? כן! כן! כן! כן!!!!
ולמרות האופוריה עדיין היה קצת חשש- מן מנגנון הגנה כזה מפני משהו מסעיר ומשקשק, למרות שממש רציתי... קורה גם לכן? כן לנסוע/לא לנסוע. חורף, קר, עם מי אני אטוס, מה אני אלבש.... Dior אחרי הכל, וזה מחייב.  אבל החלטתי ללכת על זה כמובן ולמרות כל החשש.
  בקיצור - טסתי עם חברה, היה מזג אויר נפלא באמצע החורף - בארץ היה גשום ושם זרחה השמש כל הטיול. הייתי בתצוגה של דיור, ראיתי מלא סלבס, ספגתי אבק כוכבים, חזרתי למלון, החלפתי בגדים, העפתי את העקבים, וכשהחברה שלי הופיעה חזרה במלון הלכנו לאכול סוף סוף משהו. מי אמר שרק דוגמניות לא אוכלות לפני תצוגות?
נגמר החלום, עכשיו המציאות - רק שבפריז, בחופשה כיפית עם חברה. אז היא הגיעה ואכלנו את הראמן שלנו  ביפנית מעבר לפינה ולרגע זה היה אפילו יותר כיף מתצוגה של דיור, שיכולה כפי שכתבתי גם קצת (הרבה?) להלחיץ. זה היה מצד אחד כל כך מלכותי וזוהר - כוכבות קולנוע, עורכי ווג למינהם ודוגמניות על, כולם נראים כמו מיליון דולר...  ומצד שני היה גם מלחיץ - מהרגע שהחלטתי לנסוע, דרך כל ההכנות, הציפיות, חוסר הוודאות אם זה באמת יצליח הפעם, ואפילו השהות בתצוגה עצמה כשכולם זוהרים ולובשים בגדים יקרים ומכירים האחד את השני.

מעל קערת ראמן מהבילה סיכמנו החברה החכמה שלי ואני שלאט לאט החוויה תתעכל וישארו רק הריגוש וההשראה. וכך באמת היה.

חודש אפריל
בתקופה זו הייתי לקראת  סיום  פרויקט איור גדול ומקסים עם לימור דיאנה חסון, מעצבת המותג טאלה מבית אלמביקה. לימור העניקה לי אפשרות לעבוד על סדרת איורים לקראת הקולקציה של הקיץ - שיתוף פעולה שנעם לי כל כך. המותג טאלה בינתיים כבר לא פועל יותר אבל זו נשארה חוויה  מקסימה ומלמדת ויש לי הרבה איורים יפים למזכרת.








חודש מאי
איור של פרידה קאלו שאיירתי עבור יערה קידר.
קודם כל הכרתי את ההרצאות המצוינות של יערה, וכמובן שהייתי גם בהרצאה על פרידה. כעבור כמה שבועות יערה הציעה לי לאייר עבורה איורים לפתיח של ההרצאות. זו עבודה שמאוד מאוד שימחה אותי, והרגשתי שהצלחנו להוציא איור מוצלח ביחד. אני ממליצה לכן בחום על כל הרצאה של יערה, ובפרט על זו של פרידה וגם של האמנית היפנית קוסאומה, שגם אותה איירתי, אבל לא בגלל זה... פשוט בגלל שהן נפלאות, אבל גם השתיים הנוספות ששמעתי מפיה  - על אופנה ומוזיאונים ועל קלימט היו מושלמות.








חודש יוני
זוכרים את האטרף הזה שיש לי לפני שבוע אופנה בפאריז? אז אנחנו ביוני, ואני חושבת לעצמי שכבר הייתי בשתי תצוגות נפלאות - דיור וולנטינו, ושהן אכן היו הגשמה של החלום הכי גדול שהיה לי -  פנטזיה מטורפת שהצלחתי להגשים. ופתאום אני מבינה שכבר בצבץ לו חלום חדש - עכשיו אני רוצה כבר להיות בתצוגת הוט קוטור - הקרם דה לה קרם של עולם האופנה. הקודמות היו תצוגות של האופנה המוכנה ללבישה - זו שתמכר בחנויות המותג ובבתי הכלבו הכי יוקרתיים בעולם כחצי שנה אחרי כל תצוגה ותשפיע על כל שוק האופנה בעולם, אבל הוט קוטור זו התפירה העילית בהתאמה אישית, בעלויות שאין לתאר. זה מגרש המשחקים היצירתי והאמנותי ואפילו החלומי של המעצבים. בגדי האוסקר והנסיכות..... החומר ממנו עשויים חלומות של מאיירי אופנה. חלומות שרק יחידי סגולה בפריז מורשים לרקום (ושוב משחק מילים 😛) והחוקים להצטרף אליהם נוקשים ביותר.
חשוב לי לציין שקשה מאוד להכנס לתצוגה נחשבת כל שהיא, ועד היום אני בשוק שהצלחתי. אז  על הוט קוטור בכלל לא ידעתי מה להגיד לעצמי. איך אני אעשה את זה? אז בינתיים העליתי את הפוסט הזה לאינסטגרם, ובו ציור בהשראת תצוגת הוט קוטור קודמת של ולנטינו עליו עבדתי רבות, במסגרת קורס איור אינטרנטי שלמדתי ב London college of fashion באותם שבועות. שתפתי את האיור באינסטגרם ובפייסבוק וכתבתי כמה  שאני רוצה להיות בתצוגה הקרובה. לא חשבתי שמשם יבוא הפתרון, ועדיין לא חושבת שמשם הוא בא, אבל איזה תעוד נחמד של החלום,ְ ואיור שמשמח אותי להסתכל עליו.









I had such a wonderful afternoon yesterday at the @maisonvalentino couture show. It was such a glamorous event and yet, the atmosphere was so warm and I felt the good vibes all around. It’s the second time I have been to Valentino show and I felt it so strongly at the first time too. Everybody was so beautiful a and the outfits were divine. The only thing is that I had to see the dresses on a screen instead of live, because I didn’t have a seat. Hopefully next time? 😊 after the show I went backstage and met the wonderful beautiful @natasupernova 💕I showed @naomi my illustration of her and she was super nice and warmed my heart and I also got the chance to talk briefly with genius @pppiccioli - the man that each time I look at his designs I remember why I love fashion so much. I also saw his inspiration board and some dresses from a closer look and I had the best time! And now - back to drawing those amazing dresses... inspiration is in full power 😜 and hey, I’m in Paris again - my favorite city 😍
A post shared by iris fogel ben hamou (@iris_fogel_ben_hamou) on

חודש יולי
וחודש אחרי... נחשו איפה אני? בתצוגת ההוט קוטור של ולנטינו במלון יוקרתי בפריז. כן, אלה באמת גווינת פלטרו, סלין דיון ונעמי קמפבל (זוכרים את האיור מינואר? תכף נחזור אליו) ואדון ולנטינו בכבודו ובעצמו, המייסד של בית האופנה המיתולוגי יחד עם שותפו.
ומה קרה עם האיור של נעמי מינואר? במאי פרסמתי אותו שוב כדי לברך אותה ליום הולדתה, החל כמה ימים אחרי שלי. ואז היא דווקא כן ראתה וענתה לי, שיבחה את הציור ואחלה גם לי יום הולדת שמח. התרגשתי!
גם הפעם גיליתי יוזמה ובסוף התצוגה, אחרי שעלתה לקומה העליונה לברך את פיקיולי, ראיתי אותה בעודי עולה והיא יורדת. נגשתי אליה והראיתי לה את האיור על גבי מסך הטלפון שלי (כן, הכנתי מראש). היא התבוננה, זיהתה אותו, זכרה שהגיבה עליו והחמיאה שוב בחום רב. איזה כיף.







חודש אוגוסט
כשהייתי בתצוגה  של dior בפברואר, התלהבתי מהלוקיישן המדהים  ביופיו ובקסמו שבו היא נערכה - בגינה של בית הפסל רודן, וחזרתי עם חברתי למחרת לבקר במוזיאון הנמצא שם. גיליתי בנוסף לפסלים שזכרתי גם ציורים שלו והתאהבתי בקולאג׳ים עדינים ומודרניים בגוונים חומים של צבעי מים. היה בהם כל מה שמדבר אלי - צבעי המים בצביעה אימפולסיבית ונאיבית קצת, הגזירות מלאות ההבעה, קוי העפרון הרישומיים שלא נמחקו, היצירה בהשראת גוף נשי על הגבול שבין הפיגרטיבי למופשט... ידעתי שהיצירות הללו יביאו לי השראה רבה ולא הפסקתי לחשוב עליהן כמה חודשים.







חודש ספטמבר
ובאמת בספטמבר, אחרי הפסקה של כמה חודשים, חזרתי ליצור בשיא המרץ. ההשראה של הקולאג׳ים של רודן ועוד השפעות עשו את שלהן - ואני מעדיפה כעת לעבוד בנייר ובסקאלת צבעים טבעית ומצומצמת יותר. וגם בוחרת לוותר על פרטי הפנים,ְ ממש כמו רודן מסתבר (דרך אגב, לפרט הזה שזה  קורה גם אצלו שמתי לב רק ברגע זה) ועל עיסוק ברקע.








חודש אוקטובר
ממשיכה ליצור בנייר, עבודות שטוחות, ללא הבעת פנים, מרגישה שלא חסרה הבעה באיור. הוא מביע בדיוק את מה שאני רוצה. לא פחות ולא יותר. זו גישה שאני פועלת לפיה יותר ויותר בחודשים האלה, הסבר נוסף עוד מעט... התמונות נעשות בעיקר  בהשראות סקנדינביות ומעט יפניות. אני מאיירת אותה כחלק מסדרה שנועדה  להפוך לקולקציית פוסטרים לבית







חודש נובמבר
אחד האיורים האהובים עלי מהשנה הזו, שזכה גם להרבה אהבה בפייסבוק ובאינסטגרם. איור בהשראת מודעת פרסומת ישנה של dior. כמה כיף שההשראה שלי חזרה גם לאיורים הדיגיטליים! מוצאת את עצמי בחודש הזה מציירת הרבה ומתחברת למקורות השראה נפלאים.







חודש דצמבר
ודצמבר, שעדיין בעיצומו, כבר מספק לא מעט תמונות.
 אני בוחרת לסגור את הפוסט עם איור בסגנון קצת שונה מאלו שהתחילו את השנה, ואני מרוצה ממנו ממש.
הוא נעשה בהשראת צילום של אחד מבתי העיצוב  שאני הכי אוהבת - בית האופנה הניו יורקי proenza Schouler.
הסגנון של הבגד, פלטת הצבעים, הגזרה, מספקים הוכחה ברורה לשינוי שעבר עלי השנה.
התחלתי אותה עם איורים עם המון צבעים ועם שלל השפעות, סיימתי אותה עם הרבה חויות, מסקנות, תקופה מפתיעה ולא ברורה ללא השראה ומעט יצירה, ושוב חזרה ליצירה ושטף השראות אחרי מספר חודשים.
השקעתי בחודשים האחרונים המון מאמץ בסדור הבית, בתהליך ה declutter - להוציא, לפנות, לעשות אויר. מסרתי  כמעט את כל חומרי היצירה שלי - אין לתאר בכמה שקיות מדובר ואיזה תהליך משחרר זה היה, וכך גם עשרות בגדים, ספרים ועוד. החיפוש אחר המינימליסטי, הרגוע, הרצוי, השקט, שהתחלתי בהחלטה לפני כמעט שנה אכן הצליח ונעשה והוא עדיין בעיצומו. פתחתי גם קבוצת פייסבוק אינטימית ומקסימה בשם פחות או יותר - מינימליזם בבית ובאיכות החיים, שמניעה עוד נשים לעשיה כזו ומהווה קהילה קטנה ושופעת השראה ורעיונות בנושאים הללו, ואם אתן בעניין - מוזמנות להצטרף אלינו.

זו היתה השנה שלי, באינסטגרם ומחוצה לו. שתהיה שנה נהדרת 2020 לכולם ❤️