קינטסוגי - השראה ישנה לאמנות חדשה

על קינטסוגי kintsugi כתבתי פוסט כבר לפני שנים, ועלה בי רצון להרחיב עוד בנושא המסקרן והיפהפה הזה.

מכאן

במהלך העבודה על הפוסט שאתן קוראות עכשיו אספתי חומרים כל כך רבים, עד שלקח לי יותר מחצי שנה לצלוח אותם ולסיים את הפוסט, כי הרשת אוהבת קינטסוגי. תאמינו לי - מבחר הטקסטים והתמונות הוא גדול ביותר :)

מכאן

מכאן 

קינטסוגי Kintsugi - שפרושו המילולי הוא ״חיבור בזהב״, ונודע גם בשם קינטסוקורוי -   Kintsukuroi, היא האמנות היפנית של תיקון כלים שבורים באמצעות לכה המעורבבת באבקות מטאליות - בעיקר בצבע זהב, אמנות המתייחסת באופן פילוסופי לשברים ולתיקונים כאל חלק מכובד מההסטוריה של החפץ - ולא כאל משהו שיש להסתירו.

אם זה מזכיר לכן פילוספיה יפנית אחרת שמאוד פופולרית במערב, הרי אתן צודקות. גם הוואבי סאבי שהיתה מאוד פופלרית באזורנו בשנם האחרונות מרוממת את הפגום והלא מושלם, בהשראת הטבע והשנויים בו.

היפנים מעריכים סימנים הנובעים משימוש, ורואים בבלאי חלק מחיי האובייקט ולא רמז לסיום השימוש בו - יש בגישה הזו חמלה כלפי דברים שאינם מושלמים, וקבלה של השינוי ברוח הזמן.

מכאן

לא ידוע באופן מוחלט וחד משמעי המקור ההסטורי של הקינטסוגי, ויש המעריכים שטקס תה בסגנון וואבי מהמאה ה-16 שבו השתמשו בכלים מתוקנים לעיתים קרובות, כפילוסופיה, למציאת יופי בדברים הפשוטים - הוא המקור.

מכאן 

מכאן

מכאן

יש שלושה סוגי קינטסוגי:
crack - שימוש באבקת זהב ולכה או שרף כדי לחבר שברי כלי עם מינימום התערבות
piece method- כאשר חסרה חתיכה שלמה ותערובת הזהב מחליפה אותה
joint call - כאשר חתיכה דומה לחתיכה החסרה מגיעה מכלי אחר, ויוצרת אפקט של עבודת טלאים.


 והנה דוגמה מצוינת ל- joint call -

מכאן

מכאן

כאן אפשר למצוא עוד דוגמאות מקסימות לכלים מסוג החיבור הזה.

ביפן היחס כלפי כלים פגומים שונה מאוד מהתפיסה המערבית כלפי חפצים שעברו תיקון, הגורסת שאת המתוקן, שלמעשה הוא פגום, שאינו מושלם - צריך להסתיר. והסטיגמה החברתית הזו מחלחלת לכל תחומי הצריכה והפרסום כמובן  - רצון תמידי שהכל יהיה חדש מהקופסה, מושלם ונטול קמט או שריטות. מה שיוצר תרבות צריכה מוגזמת, שגם מזהמת את הסביבה. וזה המסר שהחברה המערבית יכולה ללמוד מהקינטסוגי - על ידי טיפול עדין, החפץ הופך ליפה אף יותר משהיה כשהיה שלם.

מכאן 

את החלק השני של הפוסט אני רוצה להקדיש ליצירות אמנות שנעשו בהשראת הקינטסוגי. חקרתי ומצאתי כמה וכמה יצירות מרתקות, יפהפיות ומעוררות מחשבה שלקחו את העקרונות היפניים הללו למקומות חדשים של יופי וחשיבה.

בילי בונד היא פסלת, שבקולקציית perfect imperfection - the art of healing חוקרת טראומה פיזית וריפוי באמצעות דיוקנאות מפוסלים.שימו לב כמה התהליך מענין - הפסלים מתחילים כמדויקים ושלמים, ואז נשברים ומתוקנים, כדי להמחיש תהליך של ריפוי ומצב של well being - הרגשות והחומר מתערבבים ומתאחדים.

האמנית אומרת שהיא מנסה לפתוח חלון לנשמה, להכריח את הכאב לצאת, לחשוף את הגולמי, בניסיון לרפא את הנזק ולשפר. 

היא כמובן מושפעת ממסורת הקינטסוגי - של לראות את היופי שבאי השלמות, וחוקרת בהשראתה את המתח בין הרס ותיקון, שבירות ועמידות, ומהי אנושיותה. עבודות שלה מפנות שאלות אל לב הצופה ומזמינות אותו לשאול שאלות לגבי עצמו.

האמנית Rachel Sussman מתקנת סדקים במתחם האורבני. 

היא אומרת שסדקים מסמנים דבר מה הזקוק לתיקון, והמדרכות שאנחנו הולכים עליהם והכבישים שאנחנו נוסעים או רוכבים בהם לרוב זוכים להתעלמות עד שהמצב שלהם חמור במיוחד, ולכן ההזהבה שלהם מפנה אליהם את תשומת הלב ומפארת את חשיבות השימור

וגם לעיצוב פנים הקינטסוגי כמובן כבר חדר.. הנה הדוגמה הכי יפה :

מסעדה פריזאית ברובע המארה שקירותיה בוודאי מזכירים לכן משהו...

וריאציה מרתקת לקינטסוגי - רקמת חרוזים בזהב.- שימו לב שגם הכד עשוי בד!
העבודות הנהדרות האלה, בהשראת הקינטסוגי, כמובן, שייכות לאמנית Charlotte Bailey

אחת העבודות בהשראת קינטסוגי שאני הכי אוהבת היא האגרטל הזה, של סטודיו

 Feldmann + Schultchen Design

אני מתלהבת מהאופן שבו ההתיחסות לשבר, ההדגשה ואפילו ההאדרה שלו עולה מדרגה. מתאים מאוד לעידן המוגזם והבלינג בלינגי שלנו... עולם האופנה למשל - המעצבים והמגזינים דווקא נותנים לפגום, המוזר, הקרוע והמעוות לככב, הם משחיתים בכוונה רבים מהגדים, מורחים את האיפור, וכם בוחרים בדוגמנים ובדוגמניות הרחוקים מאידיאל האופי המושלם וזוהר שהיה בעבר. ועם תנועת נגד כזו, מי יודע מה יהיה הצעד המרדני הבא? אולי יחזרו למושלם? :)

עיצוב טוב נוסף, די שונה במראה ובגישה אבל גם קצת דומה... אני לא בטוחה אם היה זה ממש קינטסוגי שימש כהשראה למעצב יובל טל בסדרת הספלים שלו,אך אין ספק שמחשבה על שימוש נוסף, ותיקון עמדו בבסיס העיצוב החכם הזה.

ועכשיו לחלק הכיפי! רוצות לתקן בעצמכן בשיטת הקינטסוגי? יש לי כמה קישורים רלבנטיים שיעזרו לכן...

קודם כל, הנה הדרכת וידאו עם כל מה שצריך לדעת.

ערכה למכירה הנקראת new kintsugi תאפשר לכם לתקן כלים בבית.

ועוד ערכה ממש מדליקה של חברת רוזנטל הידועה בכלי הפורצלן שלה. מוצר משלים מושלם...

ופה תמצאו עוד קיט, הפעם יפני.

וזו הדרכה בתשלום באתר אטסי על כל שלבי העבודה בבית ושימוש בלכה מקשיו 

ולסיום, בוריאציה חופשית על מילותיו של לאונרד כהן  - בכל דבר יש סדק, ככה האור נכנס פנימה. וגם מאיר אריאל כתב שאי אפשר להקיף אשה ב 365 מעלות, תמיד יש איזה סדק שדרכו היא יכולה פתאום להתגלות. אז אם להסיק משני המשוררים הגדולים האלה - האמת היא פנימית, חבויה מן העין, וצריך את הסדקים כדי להגיע אליה ולשטוף אותה באור השמש. חומר למחשבה, לא רק לגבי  כלים, בעיקר על עצמנו :)

https://colourfulway.blogspot.com/2020/05/blog-post_31.html

איפה הייתי ומה ציירתי

כל כך הרבה ציורים ציירתי בחודשים האחרונים, והציורים האלה גם הביאו לי הזדמנויות מרגשות, פגישות מעניינות, מסקנות חשובות וחלומות גדולים חדשים. אז לטובת קוראות הבלוג שאולי לא עוקבות בפייסבוק, חשבתי שכדאי לשתף גם כאן...

שבוע האופנה שהתקיים בספטמבר בבירות אופנה הגדולות - ניו יורק, לונדון, מילנו ופריז מילא אותי  בהשראה (כמו את כל מאיירי האופנה המקצועיים והחובבים ברחבי העולם) וסיפק חומרים מרגשים ובלתי פוסקים לציור, בכל שעות היום, למשך ארבעה שבועות.
את מרק ג׳ייקובס והמראות הבלתי נשכחים שלו לא היה קל לי לצייר, ניסיתי כמה וכמה פעמים, ובסוף זה הצליח :) הוא אפילו הגיב ב״לייק״.

 כשהתחלתי לצייר אופנה ברצינות לפני כשנתיים, החלום הגדול והפנטזיה היו להיות נוכחת בתצוגות שבוע האופנה בפריז ולצייר... 

מספר שבועות לפני שבוע האופנה האחרון בפריז (שהתקיים בשבוע האחרון של ספטמבר) החלטתי לנסות להגשים את החלום. ידעתי שזה יהיה קשה עד מאוד, כי אי אפשר לקנות הזמנה, ולא ידעתי אפילו לאן פונים כדי לבקש אחת מההזמנות הנדירות שמחולקות רק למשפיענים גדולים בתחום - דוגמניות על, קניינים גדולים של חנויות ענק, בלוגרים מובילים עם מאות אלפי או אולי מיליוני עוקבים, עורכי מגזינים בינ״ל וסלבס. אמנם נזכרתי מאוחר, וידעתי שיהיה קשה עד בלתי אפשרי - אך החלטתי לקפוץ למים, ללמוד לאן פונים ואיך עושים את זה  - בשביל הפעמים הבאות, מתוך מחשבה שבינתיים אצבור ניסיון ואבנה תיק עבודות, ועם הרבה נחישות והתמדה בטח אצליח בשנה הבאה או לאחריה.

אקצר ואומר שקרה משהו מופלא, שבאופן לא צפוי לחלוטין מישהי מאוד בכירה בעולם האופנה עזרה לי להכנס לתצוגה של לא פחות מולנטינו! המאמץ והמחויבות מצידי היו גבוהים ביותר, אבל התמורה - מושלמת! עכשיו אני רק תוהה איך מקבלים עוד מהדבר הזה. אני רוצה להיות בפריז כל שבוע אופנה, בכל תצוגה מובילה :)

הנה איור שציירתי אחרי התצוגה של ולנטינו:

ואם כבר דוגמניות על - אירינה שייק בווג איטליה היתה ההשראה לאיור הבא

לוקח לי הרבה זמן לבחור את הצילומים שנותנים לי השראה. אני עוברת על המון מקורות עד שמשהו תופס לי את העין. אבל כשזה ״זה״ אני ניגשת למלאכת הציור בהתלהבות רבה. כך היה עם יוז׳י יממוטו. האמת היא שציירתי הרבה מאוד איורים לפני שבוע האופנה, ושלחתי כל אחד לבית אופנה מתאים, לקדם את הסיכויים לקבל הזמנה. זה לא עבד בינתייים, אלא אם מחשיבים מייל ״לא״ ממותג עם לוגו של בית אופנה גדול כהשג. אבל זה הוסיף לי הרבה ציורים יפים לתיק העבודות. וחוץ מזה, אחרי שנכנסתי לולנטינו - למי אכפת מה "לא עבד"?

זה איור של נטליה וודינובה, שאותה אני מאוד אוהבת לצייר. לשמחתי היא גם אוהבת את האיורים שלי  ומגיבה עליהם בחום :) השג יפה כשמדובר בדוגמנית על היסטרית, רבת  השגים ופעלים בתחומי הפילנתרופיה ואהובה במיוחד על כל מעצבי העל. מה שנחמד הוא שלפני כשנתיים וחצי, בטיול קודם שלי לפריז, ראיתי אותה ברחוב, בכניסה (שלה, לא שלי) לארוע של דיור, והיא הייתה כל כך יפה - מרחפת לה ממש, בהריון מתקדם (חמישי במספר)...  אז התחלתי לעקוב אחריה באינסטגרם. כך התחיל ה״רומן״ האמנותי שלי איתה. זה דווקא איור לתמונה עכשוית שלה.

ועוד ציור של נטליה וודינובה, שמחליפה בגדי מעצבים כמה פעמים ביום, בהתאם ללו״ז הסופר עמוס שלה (היא משתפת בסטורי באינסטגרם לטובת הסקרנים) ועושה את זה בסטייל מדהים. יש לה גרדרובה פשוט מושלמת, בנוסף ללוק נדיר.

וכאן נטליה המקסימה מעלה תמונה שלנו לאינסטגרם וכותבת שאני המאיירת החביבה עליה. תתארו לכן עכשיו את התמונה הבאה - אני יושבת בבית קפה בפריז, מרחפת על עננים של אושר אחרי התצוגה, רואה המון עוקבים חדשים שמגיעים לאינסטגרם שלי ופאתום קולטת את מה שנטליה וודינובה העלתה בסטורי שלה. שמחה גדולה!

אני חושבת שאפשר למצוא מאפייניים משותפים לכל האיורים שלי. אני אוהבת לצייר נשים עוצמתיות. אלה האימג׳ים שמעוררים בי השראה. הסטיילינג של מיו מיו מהתצוגה האחרונה ממש תפס אותי... השילב בין קשיחות ועדינות, עכשווי ונוסלטלגי...

ואם כבר נוסטלגי - גם רטרו הוא מקור השראה מופלא. הנה שמלות וינטג׳ של בית האופנה Lanvin

וסנדלים חדשים לגמרי של פראדה המופלאה, שכשראיתי אותם ישר חשבתי פיפטיז, מרוצי מכוניות ודיינרים... אז התאמתי רצפה משובצת בשחור ולבן, כי איך אפשר אחרת בדיינר?

אני מציירת הרבה ביד - בטושים, עפרונות וצבעי מים בעיקר, אבל רוב העבודות מהחודשיים האחרונים נעשו דווקא דיגיטלית - באייפד פרו, בתוכנת procreate.  טכניקה נוספת שאני אוהבת היא קולאג׳ שילוב של ניירות מדוגמים מיוחדים שאני אוספת, ובעיקר סרטי בד - מהם יש לי אוסף גדול ומקסים.

לפעמים אני אוהבת יותר להתחיל ציורים מאשר לסיים, ומתפתה להשאיר אותם לא גמורים. זו לא עצלנות, אני פשוט מרגישה שיש ציורים שהתנופה הראשונית בהם כל כך חזקה ומדוייקת, שאם הציור מתארך - אולי האימפקט ייעלם. לכן אני נוטה להפסיק ברגע שאני מרגישה שהעוצמה של תנופת הציור המקורית נגמרה, ועכשיו זה כבר יותר ״עבודה״. זה מוריד מהעוצמה והרגש בציור. וגם החברות בפייסבוק כותבות לי לעיתים קרובות ״תשאירי את זה ככה״ :)

והנה דווקא ציור שסיימתי. עד הפרט האחרון! זה קשור להחלום הבא שלי. אחרי שבוע האופנה, כשנוכחתי שאפשר להגשים חלומות גדולים עם המון  תשוקה, העזה ועבודה קשה, אני מתכווננת לחלום הבא - איורים שלי בווג איטליה. 

אז הנה איור שהכנתי בהשראת תמונה מהגיליון החדש. לשמתחתי הדוגמנית, המנהל הקריאטיבי ועורך ווג איטליה עשו כבר לייק... התחלה טובה, אבל הדרך עוד ארוכה :)

לסיום אני רוצה לצרף טקסט שכתבתי בפייסבוק אחרי שחזרתי מהחויה של שבוע האופנה בפריז, ונוכחתי שריגש ועורר השראה אצל הקוראות, אז אשמח לשתף גם אתכן:

אחרי החויה של שבוע האופנה בפריז והגשמת החלום להיות בתצוגה (ועוד של ולנטינו 😍) הנה כמה מחשבות: 

חלומות, גדולים ופנטסטיים ככל שיראו לנו- שווה להגיד בקול, אפילו לעצמנו, לבן משפחה, לחברה טובה. ועוד כמה פעמים. זה מביך בפעם הראשונה אבל זה חשוב כדי להתגבר על זה ולהתחיל להיות נחושים. 

לא משנה כמה אנחנו ביישנים, מנומסים והולכים אחורה בלא הראשון או ההתעלמות הראשונה. אני גם כזו. אבל כשממש רוצים, אפשר להעיז עוד פעם.בנימוס. לפעמים זה עובד. 

רגש וכנות. רק כשממממממממש רציתי, וניתבתי את כל הרגש והכנות לפניות שלי- משהו זז בצד השני. חוץ מזה כלום.

עבודה קשה. זה ברור, לא? לילות בלי הרבה שינה, לשים בצד כל דבר אחר, להספיק עוד כמה מיילים, עוד כמה ציורים, להזכיר לעצמי שמקצוענים עובדים כשיש דדליין ולא הולכים לישון.מצד שני לזכור לאזן, אחרת זה מתיש. 

לגלות שיש אי שם אנשים טובי לב. אבל ממש. שיעזרו. מעל ומעבר. להתרגש מהדבר הזה יותר מהכל בעצם ולרצות לזכור תמיד גם להיות כזו איפה שאפשר. זה היה חזק!

להבין שזה לא הולך להיות קל יותר, אלא רק יותר תובעני וקשה אם אני רוצה להמשיך במסלול הזה של איור אופנה וההתענינות במה שקןרה בבתי האופנה הגדולים- שזה באמת הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, ועדיין לרצות את זה.

מדהים איך המון צרופי מקרים ודברים שונים התחברו יחד כדי שאני אוכל להיות בתצוגה הזו - המון אנקדוטות, הישגים קטנים ואכזבות שהפכתי לכלים שיקדמו אותי. יצאתי מגדרי כדי להיות מחוברת רגשית באופן החזק ביותר לכל שלב בעבודה על הגשמת החלום, והייתי ערה לכל ניואנס קטן בדרך וזה עזר מאוד.

הרבה עזרה, עידוד, השקעה, הכלה ויעוץ מצד הקרובים לי- משפחה, חברות וקהילת פייסבןק יקרה היתה נחוצה. המון. תודה לכולם מכל הלב.

תמיד אהבתי את המשפט ״ההזדמנות רוקדת עם מי שכבר נמצא על רחבת הריקודים״. כשראיתי שיש מצב שאולי אקבל הזמנה לתצוגה לתצןגה כזו או אחרת הבנו שאנחנו חייבים להגמיש את תכנית הטיול המשפחתי שלנו לפי לוח הזמנים של שבוע האופנה של פריז. בשלב היתה רק הבטחה כללית שאחרי זה הפכה לאי אפשר, דרך אגב, אבל ידעתי שבלי לעשות את הצעד ולהתחייב ולהיות שם זה בטח לא יצליח. אז הלכתי על זה בכל הכח ובאמונה שלמה וידעתי שבמקרה הכי גרוע כביכול מקסימום תהיה חופשה כיפית בפריז האהובה, והמשכתי לעשות כל מאמץ גם משם.

ולסיום- כל זה לא היה קורה אם אבא שלי לא היה מביא לי כשהייתי נערה ספר של איורי אופנה ישנים של ווג. זה כל כך מצא חן בעיניי ועיינתי וציירתי בהשראתו שנים רבות ❤️ והתוצאות של זה ניכרות בכל איור שלי.

מצרפת עוד השג מרגש - שלי גרוס המקסימה כתבה עלי בשבועון לאשה. זה הביא הרבה פרגון משמח, ואני מודה לה על כך מאוד ולכל מי שפרגנה ושימחה אותי. אין לתאר כמה משמח זה להגשים את עצמיולעסוק במשהו שבאמת היה אהוב עלי ביותר כל החיים, אבל לא החצנתי או שיתפתי בו עד לאחרונה. לקבל על איורי האופנה שלי פידבק חיובי ממכרים וזרים, לקבל עדוד, תמיכה, פרגון והתענינות - זו ההרגשה הכי טובה בעולם. להאמין בעצמי בזכות זה שמאמינים בי ולהעיז לנסות לכבוש פסגות - זה החלום האמיתי ואושר צרוף. תודה רבה לכל אחת ואחת על העידוד, הבעת העניין והמילים החמות!

אשמח אם תבקרו בפורטפוליו שלי וגם בעמוד האינסטגרם, אליו אני מעלה תמונות חדשות מדי יום.

דברה טורבוויל - האשה ששנתה את עולם צילום האופנה

אני עובדת על סדרת פוסטים, שתוקדש לנשים שמעוררות בי השראה - נשים שהותירו חותם ענק על עולם האופנה, וההשפעה שלהן מורגשת עד היום. אני מאוד מקווה שאצליח להעביר את ההתרגשות וההתרשמות שלי מהן גם אליכן, ושגם בכן תדלק התשוקה ליצור בהשראתן.

את הפוסט הראשון בסדרה אני רוצה להקדיש לצלמת אמריקאית מהפכנית - דברה טורבוויל (Deborah Turbeville).

עולם צילום האופנה כפי שאנו מכירים אותו כיום כה מושפע ממנה, כך שבמבט ראשון אולי לא מבחינים בחדשנות שהביאה איתה, כי הסגנון שלה נראה לנו כיום כה מוכר - אך כדאי להבין שבשנות השבעים של המאה העשרים, הסגנון הצלומי שלה עורר שוק והפתעה, והשפיע על רבים ולכן תרומתה לעולם צילום האופנה אדירה.

עד שנות השבעים צלומי האופנה היו נקיים, מוארים ובהירים, ואילו הצלומים שלה - על התנוחות הקפואות, המבטים האטומים והמזוגגים של הדוגמניות, השריטות, הקרעים, הערפול, האפלה והלוקיישינים המפוארים אך מתפוררים, היכו בתדהמה את עולם האופנה. התמונות שהיו לרוב בשחור ולבן, היו גם לעיתים שרוטות ופצועות  - כמו התגלו בעליית גג מאובקת, ולא כאילו נוצרו בהזמנה מיוחדת למגזין אופנה או מעצב אופנה מוביל.

Vogue Jan 1975

Women in the Woods: Ella and Isabella, VOGUE Italia, 1978

טורבוויל נולדה בשנת 1932 בחווה מבודדת במסצ׳וסטס וגדלה לצד משפחתה הקרובה, בבידוד גאוגרפי, ללא חברים רבים בני גילה. היא הושפעה מאוד מסביבתה והיתה ילדה חולמנית, מוכשרת ושונה, שהוריה ערבו אותה בשלל עיסוקהם הבוגרים, עובדה שהשפיעה עליה מאוד מבחינה תרבותית וחינוכית, ובדלה אותה עוד ויתר משאר סביבת בני גילה.

נתקלתי בסיפור על זכרון ילדות שלה  - על ציור משפחתי שיצרה כמטלה לבית הספר, שהמורה לא אהבה, עד כדי סילוקה מהלימודים למספר שבועות. הזכרון הזה חזר שוב ושוב ועיצב את תפיסתה העצמית, אולי גם בו טמון משהו  משורשי הריחוק הניבט מעיני הדוגמניות בצלומים שלה.

 Vogue Italia, 1977

היא פרצה לתודעה כחלק משלישיית צלמי אופנה מהפכניים, שעבדו אמנם כל אחד באופן אינדיבידואלי - אך ביחד שינו את פני צלומי האופנה משקטים ורגועים, לסוערים, אפלים ואפילו מורבידיים.

טורבוויל היתה האמריקאית והאשה היחידה בשלישייה, שכללה גם את הלמוט ניוטון וגאי בורדין. עם זאת, זכתה לכנוי ״אנטי הלמוט ניוטון״ כי צילומיה היוו היפוך לאווירת הארוטיקה האורבנית ששלטה בצילומיו - הצילומים שלה נטו יותר לכיוון המסתורי והחולמני.

Isabelle Weingarten Mantova, Italy, 1977

מעניין שטורבוויל התחילה את דרכה בעולם האופנה דווקא כעורכת אופנה במגזינים פופולריים כהארפר׳ס בזאר ומדמואזל, ורק באמצע שנות השישים החלה לצלם. 

בשנות השבעים עסקה כבר בצילום וצלמה עבור מגזינים מובילים דוגמת ווג אמריקה, ווג איטליה ועבור מעצבי אופנה מובילים.

אחת מעבודותיה המפורסמות ומעוררות המחלוקות היא סדרת Bath house story - כתבת בגדי ים שצלמה עבור ווג האמריקאי ב 1975.

הצלומים יוצאי הדופן בסגנונם משכו השוואות ואזכורים למחנות ריכוז, נרקומנים ויחסים לסביים, ולמרות שכיום אני לא בטוחה האם מישהו היה בכלל מזכה אותם בבקורת, אבל בזמן פרסומם הם גררו ביקורת עצומה וגנוי, וכמובן פרסום ומכירות.

טורבוויל טענה להגנתה כי זו לא הייתה כוונתה, היא הכחישה כל קשר להשוואות האלה, וטענה שהמניעים האמנותיים שלה היו שונים. היא חזרה על סדרה דומה כעשר שנים מאוחר יותר. 

טורבוויל התרשמה כי היה זה הפרסום השנוי ביותר במחלוקת שפרסם המגזין עד אז, שהפך לדבריה להיות אחד הצלומים המזוהים ביותר עימה.

״אני אוהבת לשמוע תקתוק שעון בצלומים שלי״ אמרה פעם, ואולי יותר מכל מתאים התאור הזה לפרויקט הגרנדיוזי, הפיוטי והמרהיב Unseen Versailles - ספר צלומים נושא פרסים שהתפרסם בשנת 1982.

על הספר עבדה במשך כשנתיים, והוא עסק בצד החבוי של ארמון וורסאי - הארמון המוכר כפי שאף אחד לא ראה אותו. היא  השיבה לתחייה את נשות החצר המלנכוליות ותעדה את העצב והשעמום שהקיפו אותם, ואת פאר המתיישן של הבניינים והגנים בעונות השנה. הספר המלא ביופי מלנכולי זכה במקום הראשון ב-  American Book Award.

״אני רוצה לצלם תמונות שהן מחוץ לזמן, של אנשים מהעולם העכשווי, עם אווירת העבר משתקפת על פניהם, של ארמונות וגנים שנזנחו וגדלו פרא - תמונות שמשמרות את ההסטוריה״. 

Rosima in Comme des Garçons at Vaux le Vicomte, for Parco, France, 1985

Models in Valentino, VOGUE Italia, 2011

פרנקה סוזאני, העורכת האגדית של ווג איטליה אמרה עליה - שבכל תמונה שלה כל פרט הוא נכון ושגוי בו זמנית. 

Romeo Gigli, Mirabella, 1989

מתוך כתבה עליה, ועל ביקור בדירתה בניו יורק, שנמצאת בבנין יפהפה וישן-

״הבניין של טורבוויל הוא ״לא נוח״ כאן ועכשיו, וכמוהו גם טורבוויל - שעשתה קריירה מכובדת מיצירת אימג׳ים של פאר נשכח שמתבונן בעצב בוולגריות של עידן בו לא היה צריך לחזות.״

The Silent Collection, Musee Picasso, Paris, 1980

W Magazine, Cantor Theater, Poland, 1997

וטורבוויל מעידה על עצמה - 

״I always think I’m having a romance with the past. But I’m explaining the past in the present.״

Victoria Guiness, Vogue Italy, 1983

Women In The Woods, Normandy, VOGUE Italia, 1978

Untitled, 1978 "Glass House"

Comme des Garçons, Passage Vivienne, Paris, 1980

Ungaro, Vogue, 1984

לאחר מותה ב-2013 נכתב עליה בניו יורק טיימס:

"Almost single-handedly turned fashion photography from a clean, well-lighted thing into something dark, brooding and suffused with sensual strangenes."

דיוקן עצמי של דברה טורבוויל