יום שני, 31 ביולי 2017

חוטים מקשרים

אני אוהבת לפעול לפי תחושת בטן. כשהבטן שלי מצביעה שיש פרט ששווה להתעכב עליו - אני תמיד מקשיבה. למדתי שכדאי לתת לה תשומת לב, כי הדברים בסוף יתחברו, באופן שישמח אותי ויטיב עימי.

והיום בצהריים נגלה לי קצה חוט בצורת תחושת בטן כמובן -
הודעה על פרסום פוסט חדש בבלוג שאני עוקבת אחריו, הזמינה אותי להכנס ולקרוא שכותבת הבלוג משיקה מוצר חדש, שעוסק, כמו כל מוצריה - ברקמה על נייר.


אני לא מחובבות הרקמה האדוקות (כלומר מאוד אוהבת להנות מיופיה של הרקמה, אך לא לרקום בעצמי), אבל נשאבתי לקרוא עוד ועד על המוצר החדש. חשתי שהוא תופס אותי בבטן יותר ויותר עם כל שורה שקראתי - גם משום הוא נראה לי מאוד מוצלח  (תוצרים יפהפיים, ניכרים תכנון ומחשבה מצוינים, הוא מאתגר את כל המשתמשים ללא תלות ברמה וניסיון קודם, הוא כולל את כל מה שנזקקים לו במהלך העבודה, וכו׳) אבל לא רק בשל טיב המוצר המהמם, שדרך אגב - מאוד דגדג לי לקנות וגם להזמין לחנות שלי ולמכור ללקוחות שלי, כי אני מוכרת רק מוצרים שאני ממש מתאהבת בהם.

היתה בהחלט עוד סיבה שנמשכתי לכתוב עליו פוסט שלם פה בבלוג, באופן מאוד יוצא דופן. ועוד לא הבנתי מה היא... עדיין החזקתי רק בקצה החוט.

אז נגשתי לבלוג, זה שאתם קוראים ממש עכשיו, היי! :)

התחלתי לכתוב, במטרה לברר מה מסתתר מאחורי ההרגשה הזו, למה אני כל כך רוצה לכתוב על אסנת ברק והעשייה היפהפיה שלה בתחום הרקמה על נייר?

אני הרי כמעט ולא כותבת פה הרבה על יוצרים מקומיים, ובטח לא על מוצרים מסחריים שלהם, בטח ובטח כאלה שאני אפילו לא מוכרת בחנות שלי, ועוד בלי ידיעתם המוקדמת. אבל - לכו תבינו, תחושת בטן...

אז התחלתי לכתוב - והקצוות התחילו להתחבר..
נזכרתי בבוקר בהיר אחד, לפני שלוש שנים, באמצע יולי 2014.

טילים שוגרו לעבר ישראל באותו בוקר, כמו ברבים מן הימים בתקופה שקדמה לו, אבל הנשים הנפלאות שהרכיבו את קהל המשתתפות בכנס הבלוגינג שארגנתי ושכל כך התלבטתי אם אכן לקיימו בנסיבות האלה, לא נכנעו והגיעו בהמוניהן בהרכב מלא ממש.

גם אסנת היתה שם, ואני זכיתי להיות עדה לרגע אינטימי שהתרחש מולי והוביל אותנו בעצם לכאן היום. כן, נמצא החוט המקשר! (טוב, הערה לעצמי - אני חייבת לכתוב לאסנת לפני פרסום הפוסט, הרי לא אעיז לפרסם רגע אישי שלה בלי הסכמתה. כתבתי לאסנת. שמחה ואישרה. ממשיכים... ). 

על הבמה בכנס ארחתי פאנל של בלוגריות מצוינות - אפרת ליכטנשטט מהבלוג מה את עושה כל היום, קרן שביט מטוב ויפה ואיילת לנדאו מלולה, ולפני כן היתה הרצאה של יונית צוק מהבלוגריסטית. דבריהן היו מחכימים ומעשירים ונגעו בלב הקהל ובליבי. אחרי הכנס, נפרדתי לשלום מהקהל הנהדר, ובדיוק עמדתי במסדרון ליד דלת היציאה כשאסנת יצאה מן האולם. אסנת היתה נרגשת, בדרך שקטה וכובשת, כמישהי שהבינה משהו חשוב. היה אפשר ממש לשמוע את האסימון נופל באותם רגעים של גילוי משמח. היא שיתפה את אחת ממשתתפות הפאנל בגילוי שחוותה - שאפשר לעשות בדיוק את מה שאוהבים. ושזה מספיק טוב, וזה משהו שמותר להגיד בקול רם, קודם כל לעצמך..
 אני לא אצליח לתאר את החויה הזו באופן מילולי כפי שהיתה באמת, אני בפרוש מוסיפה כאן מילים - אבל זו היתה רוח הדברים ממש.

אז תסלחו לי אם המילים שלה ושלי מתערבבות, כי רבות הפעמים שהמחשבות האלה עברו גם בראשי, הפעמים שהעזתי וגם אלו שלא העזתי לעשות את מה שאני באמת אוהבת - לא להתבייש, לא לחשוב שזה לא מספיק חשוב, להבין שהדבר האחד הזה שאנחנו הכי הכי אוהבים הוא כרטיס הנסיעה האמיתי היחיד שיש לנו לעבר הצלחה אמיתית.

טוב, מספיק עלי, נחזור לאסנת... היה נראה לי כמתבוננת מן הצד שאסנת קבלה לגיטמציה ואישור פנימי, בעקבות מה ששמעה בכנס, שמותר לעשות את מה שאוהבים ולהגיד את זה בקול, ומשם בעצם להתחיל לפעול באמת במלוא הכוח להגשמה. היו שם גילוי, איפשור עצמי, aha moment התרגשתי להיות נוכחת ברגע הזה, אסנת היפה זהרה בו.

זמן קצר לאחר מכן אסנת הקדישה לכנס ולרגע הזה פוסט שלם בבלוג שלה. היא הודתה בפה מלא, אולי אפילו לראשונה, אינני יודעת - רקמה על נייר  זה  זה מה שאני אוהבת לעשות וזה מה שאני עושה.ֿ


ועכשיו, תראו מה קורה ברגע שמעזים להודות באהבה שלנו, כשמעיזים לתת לה מקום של כבוד, לרומם אותה, לשלוח אותה החוצה אל העולם - כמה דברים טובים ויפים עברו על אסנת עם רקמות הנייר שלה מאז? בשלוש השנים שעברו מאז הגיעו מוצרים יפהפיים, וחנות, ועוד ועוד רקמות, ותמונות, וסדנאות, ועוד המון פוסטים בבלוג.


אני עקבתי בהנאה ובסקרנות, עם חיוך והערכה, בשקט.
אבל היום משהו משך אותי לכתוב ולספר לכם שיש לאסנת ערכת רקמה על נייר והיא יפהפיה ומוצלחת כל כך בעיני, אבל עליה, אני כבר אשאיר לאסנת לספר - היא עושה את זה מצוין.
ואני, את החוט שלי כבר מצאתי.  :)

יום שלישי, 25 ביולי 2017

אמנית המברשות

רבקה סזאטו (Rebecca Szeto) היא אמנית אמריקאית המתגוררת בסן פרנסיסקו.
כבר קרוב ל-20 שנה היא יוצרת יצירות מיוחדות במינן - על גבי מברשות ציור ישנות. את ידיות מברשות הציור הישנות היא מגלפת ביד, ומעניקה להן פנים - הן בהשראת נשים אנונימיות שמצאה מעוררות השראה בתוך יצירות אמנות שאהבה והן בהשראת נשים ידועות יותר או פחות מבחינה הפוקוס ההיסטורי עליהן, אשר משתייכות למגוון תקופות, מעמדות ואזורים. 
 
Angela Isadora Duncan
 
האמנית מספרת שמרגש אותה המרווח שבין השפות והתרבויות - ושם מתחילה ההשראה שלה, יחד עם חומרים שהיא מוצאת בסביבתה הקרובה כמו חלודה, דבורים מתות, שאריות חומרי יצירה וכמובן מברשות ישנות וחבוטות. היא מאמינה מאוד במשחק ומקריות ככלי יצירה, וכך החומרים המונחים לפניה מתנתקים מיעודם המקורי, ואופיו האמיתי של החומר נחשף.
 
 
בשלב מוקדם יותר בקריירה שלה עבדה האמנית במתן גימורים במראה ישן לחפצים חדשים - כגון כלים או בניינים, ואת המיומנות הזו היא מביאה איתה ליצירה עם המברשות. היא צובעת שכבה אחרי שכבה, בעבודה שהיא מחשיבה כמעט מדיטטיבית.  מעניין שאוסף המברשות התחיל בכלל ברגשי אשמה על כך שאנשים זורקים אותן לפח כשהן חסרות תועלת עבורם, והיא בחרה להציל אותן מהגורל הזה וליצור באמצעותן.
 
 
את כל היצירות ניתן לראות באתר שלה, וללמוד עוד על כל אחת מהדמויות שהיוו השראה ליצירה.
 
 
 
 
 
 

SaveSave

יום רביעי, 19 ביולי 2017

מכירת גראז׳ סייל

מה אתן עושות בשישי הקרוב?
יש לי הצעה ממש מעולה בשבילכן!



בשישי הקרוב, ה- 21/7  אני עורכת מכירה מיוחדת ושמחה: שילוב של גראז׳ סייל בו אמכור מוצרים מהאוסף הפרטי שלי במחירים מצחיקים ממש, וגם את כל מוצרי החנות שלי בהנחות גדולות ויוצאות דופן.

המכירה תתקיים בחלל יפהפה במתחם התחנה הכיפי ליד נוה צדק בתל אביב. איזה מקום נפלא להעביר בו את שישי בבוקר :)
יש במתחם התחנה שפע חניה, מקומות מעולים לשתות ולאכול לפני או אחרי המכירה, והכי מדליק - איך שיוצאים מהמכונית, מקבלים ״מכת״ רוח לפנים הישר מהים שמאחוריכן - תענוג עילאי!

אז חונים, נכנסים למתחם, נהנים  מהעצים, הערוגות המטופחות, מהארכיטקטורה, הריצוף היפהפה - ומרגישים הכי קרוב לחו״ל שאפשר בבוקר חם ותל אביבי (ככה אני הרגשתי בסיור מקדים שערכתי השבוע). פונים ימינה אחרי החנות של מיכל נגרין - ומגיעים ל Sculla  בית הספר להום סטיילינג  - חלל יפהפה ומעוצב באופן נעים כל כך שתואם את רוח המתחם ההיסטורית. אגלה לכן סוד: תכננתי את המכירה הזו במשך חודשים, ורק לא מצאתי את הלוקיישן המתאים. עד שראיתי אותו, וידעתי שאפשר לצאת לדרך!



המכירה, כאמור, מורכת משני חלקים - בצד אחד תוכלו למצוא המון מוצרי יצירה מהאוסף האישי שלי שיימכרו במחירים ממש מצחיקים - בין 2-20 שֿח, ויהיו שם דברים שווים ממש!
ניירות יפהפיים לסקראפ, בדים, סרטי בד, צבעים, חותמות, פאנצ׳ים, סטים של צבעי עפרון, טושי מרקרים לאיור מקצועי, חבילות מדבקות יפהפיות ומיוחדות, ניירות דקופאג׳, שבלונות, ועוד ועוד. מדובר על מאות מצרים - רובם חדשים לגמרי או כמעט, שיימכרו במחירי זולים מאוד , בין 1-20 ש״ח.

ובצד השני של החדר תוכלו למצוא את מוצרי החנות היפהפיים שלי - ערכות יצירה, משחקים, חומרי אמנות - הכל ממיטב המותגים, מוצרים שאני אוצרת ובוחרת בקפידה רבה לחנות האינטרנט המיוחדת שלי - רק שבאופן חד פעמי, הכל יימכר בהנחות גדולות שבין 15 ל- 40 אחוזי הנחה: טושים הכי טובים שיש, פאזלים מרהיבים שהם רב מכר היסטרי מתמשך בחנות, ערכהת הספירוגרף הנוסטלגית והאהובה, ערכת תפירת פינוקים מתוקים מלבד- כולם ועוד רבים טובים יהיו במכירה.









זה בהחלט לא מבצע שאפשר למצוא בחנות לעיתים קרובות, ומדובר גם על המוצרים החדשים ביותר, שהגיעו רק השבוע לחנות.




אז מצפה לנו בוקר מקסים, בלוקיישן יפהפה, עם מוצרים משמחים ומשובחים ממש, במחירים שנעים על הציר שבין מצחיק למעולה, ואני אשמח מאוד לפגוש אתכן שם ולהכיר פנים אל פנים, או פשוט להפגש שוב :)



המכירה מתקיימת ביום שישי 21/7, במתחם התחנה בתל אביב, = בין השעות 10-15.
מיקום מדויק: בית הספר Sculla. מאחורי החנות של מיכל נגרין.
לכל שאלה - כתבו לי או התקשרו irisfgl@gmail.com 0543051344

חשוב לדעת:  התשלום במזומן או בשיקים בלבד, לא תהיה אפשרות לשלם באשראי במכירה.

רצוי לאשר הגעה ב עמוד הארוע בפייסבוק 

וזה אתר החנות שלי -  Colourful way shop

נתראה בשישי :) איריס

SaveSave
SaveSave
SaveSave
SaveSave

יום שני, 17 ביולי 2017

קפסולת זמן מנייר

כשאני מביטה על היצירות הקטנות האלה של לידיה ריצ׳י, עולה לי בראש קפסולת זמן. לידיה ריצ׳י בוחרת אובייקטים מילדותה ונעוריה (כנראה שילדותנו התרחשה ביבשות שנות אך בשנים חופפות, כי האובייקטים שלה מוכרים לי היטב) ומפיחה בהם רוח חיים מחודשת על ידי אמירה אישית ורגשית מאוד. הם מפוסלים ברגש וניכר עליהם כי יצרו אותם ידיים אוהבות, שנראה שחיפשו לגעת בזכרון ילדות ספציפי מאוד ולהחיות אותו באמצעות האוביקט החדש-ישן.

לפסלים של ריצ׳י יש מראה ישן, אך לא ישן-מיופייף, קוסמטי בלבד כמו של סגנון השאבי שיק - אלא ישן של קמטים, קילופים - פגעי זמן, שימוש יתר,  טמפרטורה, לחות, ולכלוך.
  


רגעים יקריה מחייה המוקדמים ומחיי משפחתה מונצחים באובייקטים היפהפים והמיוחדים האלה שלה, לאו דווקא רגעים שקרה בהם משהו גדול, לפעמים דווקא היומיומי שחזר על עצמו כרוטינה - הוא זה שזוכרים ומוקירים אותו הכי הרבה.



את הפסלים  הקטנים היא יוצרת משאריות סקראפ, ניירותֿ, אובייקטים קטנים ועטיפות שהיא שומרת לעצמה  בחדר העבודה. בעבודתה היא בכלל מעצבת גרפית, ואת הערבים שלה, או אולי הלילות, היא מקדישה לפסלים הללו. יצירת כל אחד לוקחת ערב אחד.

לטכניקה של שימוש בחומרים שמצויים בסביבתה, ושהיא עושה בהם שימוש כפי שהם, בניגוד לשימוש בחומרים מיוחדים שנועדו לאמנות, קוראים Objets trouves - ״חפצים שנמצאים״ בצרפתית. ואיך היא בוחרת את החפצים שיהפכו לפסלים? היא מעדיפה את הפריטים שנעשה בהם הכי הרבה שימוש יומיומי - כי היא מאמינה שדווקא בהם טמונים הכי הרבה זכרונות. ומכיוון שגם היא עצמה יוצקת כל כך הרבה רגש וזכרונות פרטיים לכל פסל- 
הם מעוררים גם בנו הצופים רגשות מאוד חזקים, שמהדהדים מחויות דומות בילדותנו שלנו. 


אני כל כך אוהבת את הקופה הרושמת הזו. היא יצרה אותה בין היתר מדפי מדפסת ישנים עמוסים בספרות- ומפתקי חישוב הכתובים בכתב יד. הקופה נראית לרגע אחד כל כך אמיתית, בלויה מרוב שימוש, פתיחה/סגירה, וחבטות קטנות שבטח חבטו בה בכל פעם שנתקעה וסרבה לשתף פעולה ולהפתח , וברגע הבא - מקסם שווא, משחק  של כמה ניירות וקרטון ישן עם כמה קוביות צבועות, ואז שוב - קופה רושמת מושלמת, ואנחנו מזגזגים בין שתי המציאויות האלה ואי אפשר שלא להתפעל.


והאופנים האלה למשל. אני מכירה אותם! הם היו של אח שלי, ואחרי זה קצת שלי! אני חושבת שאפילו התנופפו להם סרטים מהידיות. מאיפה היא מכירה אותם? איך הם הגיעו לכאן?




 הטייפ דאבל קאסט לא מעביר בכם רטט של נוסטלגיה ושמחה ילדותית? לי הוא מזכיר את הטייפ הראשון שלי, אני זוכרת שהקלטתי בו את מצעדי הפיזמונים, ובמיוחד שירים של הביטלס שעוד לא היו לי. שימו לב לכפתור ה- play הלחוץ בזוית המוכרת. העבודה שלה כל כך מדוייקת, ולא בגלל זויות או חיבורים, ההפך הוא הנכון. הדיוק הוא דיוק רגשי, איך החויה היתה, מה היתה המהות של הפעולה, איך חשנו אותה בזמן אמת, למה שמנו לב , מה לא נשכח אף פעם...

מזמן לא ראיתי מקפצות כאלה בבריכות - הן באמת נעלמו?

מדהים בעיני איך האמנית משכילה לקחת זכרון פרטי שלה, ובמגע ידיה הפרטי לא פחות היא יוצרת קסם - הנה אנחנו שוב שם, בשכונה, במסיבת כיתה, בחדר הילדות שלנו בלילה, במטבח - עוזרים לאמא לאפות ומקווים ללקק את שאריות השוקולד מהמטרפה, מנקים את האקווריום מהדגים הצפים...אתם יודעים על מה אני מדברת...

גם החומר, המצע בו היא בוחרת להשתמש - דפים וקרטונים משומשים בעיקר, אלה חומרים ״שמדברים״, שמגע כל יד ניכר עליהם, וגם בלאי הזמן. מדובר על חומרים זולים, פשוטים, כמו כל דבר ששחקנו איתו בילדות, לא היקר או היוקרתי משך אותנו אז, וזה גם לא מה שמושך בעבודות שלה. מעניין לגלות שלפעמים היא עושה שימוש בחומרי עבודה שהיא מוצאת בבית ילדותה, בו אביה עדיין מתגורר, ומסתבר שלא זרק כלום - כך שבסיבוב קצר שם היא יכולה למלא שקית בחומרי השראה ופשוט לשבת לעבוד...



המכוניות של פעם, שהיו עוברות רק מדי פעם ברחוב, ומפריעות לנו לשחק ״פינות״ (משחק אדיר, זוכרים?) ו״שבויים״, הן היו חמודות, המכוניות היום כבר לא חמודות כל כך... וזוכרים איזה כבוד היינו נותנים ל״מכוניות אמריקאיות״?



גם לא היה דבר שאהבתי יותר מללכת להיכל ההחלקה על סקטים. היה לי קראש מטורף על זה, וזה לא קרה לעיתים קרובות מספיק, אם יורשה לי למחות עכשיו. זה תמיד נראה לי כל כך בוגר וחו״לי ממרומי גיל שש של אז. אפילו היום אני מתלהבת קצת כשאני רואה סקטים. ו

 שימו לב ל״דלות״ החומר וכמה דווקא אותה דלות עושה את העבודה - יש כאן קרטון בלוי וכנראה עוד אריזה צבעונית,וגם עוד כמה ברגים בסך הכל. אין חומר יותר ״עלוב״ לכאורה מזה. אבל היא בחרה ליצור גלגל אחד בכתום חלק, ואילו הגלגל השני ״מלוכלך״ באותיות מן הדפוס  - וזה פשוט מרגיש נכון, אותנטי, בלוי וחרוץ (מלשון חריצים). מוסיפה לכך גם עבודת החיתוך וההדבקה - לא נעשה ניסיון ליצור גלגל מושלם, מרהיב, בנוי מושלם מבחינה גאומטרית, היא לא תבחר לחתוך במכונת חיתוך דיגיטלית, לדוגמא  -  היא פשוט  הופכת את החסרונות ליתרונות, לא מסתירה את הפגמים וחוסר המושלמות, וזה מקסים. מה שמוסיף עוד עומק הוא הבחירה בקרטון המתיישן, מתקלף ומזדקן הזה - בחירה שמזכירה את גילן האמיתי של הגלגיליות בזכרון - כשלושים שנה. 




העבודה הזו נעשתה בהשראת היום בו גילתה שאביה הביא הבית הלראשונה טלויזיה צבעונית, היא היתה בסלון כשפתח את הארגז והוציא אותה. אתם זוכרים את הרגע המדויק כשזה קרה אצלכם במשפחה?



גם לכם היה מכשיר דומה בבית, טרום עידן הוידאו? שימו לב שגם פה כמובן, כמו בכל עבודה -  למרות שהיא יצרה את זה בשנים האחרונות, זה נראה כאילן התיישן, שהזמן השאיר בו חותם, קמט, מכות פה ושם... החומרים שלה הזדקנו כמו החפץ המקורי. ייתכן מאוד שחומרי הגלם עצמם ישנים למדי.


אם תפתחו את הבויעדם של סבתא בטח תמצאו כאלה. שלוב משגע בין נייר עיתון מצהיב, וירוק רעל מהפיפטיז.


כשאני מביטה על מתקן המים הזה, אני יכולה לראות את התאורה המשרדית של פעם, את הקיוביקלס, השטיחים החומים מקיר לקיר, מוסיפה בדמיון גם כמה עובדים-גברים עם פוני ומשקפי רטרו...ואפודה חומה (לא יכולתי להתאפק!)



תראו כמה הפסלים קטנים בעצם, נכון שהם נראו לכם גדולים יותר? זה כמו שהיינו ילדים וחדר נראה לנו ענק וכשאנחנו נכנסים אליו שוב כבוגרים הוא בעצם די קטן...




ותשומת לב אחרונה למשהו - היא כל כך טובה בלהתאים פאטרן לצורה הפיזית של האובייקט. אני משוגעת על הדוגמה בזהב ועל זהר הארט דקו המיושן והרומנטי שהיא מביאה איתה (אני מזהה שם לוגו ישן של קודאק? ) ועל זה שהיא ויתרה על חצי ממנה בטבעיות, ושימו לב למדבקה שמכסה בלי להתנצל את כל צדו של הפסנתר.



פליפלופ משין. אחלה משחק... ולידיה ריצ׳י - היא באמת שחקה אותה! 

העבודות המקסימות שלה מספרות עליה ועלינו, על הילדות שלה ושל כל אחד מאתנו בעצם. על  המשפחה, הבית, האוכל, חיי היומיום, הטיולים, ומה לא בעצם?
כמה נדיב מצדה, וכמה מקסים שאפשר להנות כל כך מחתיכות נייר ישנות הן כיוצרים והן כצופים!
לסדרת העבודות קוראים from scraps ואתם מוזמנים לבקר באתר ולהתרשם מעוד עבודות בסדרה. 



SaveSaveSaveSave
SaveSaveSaveSave

פרק חדש בפודקאסט , אורחת: עדי הלמן

  לפני שנתיים וחצי איירתי את Adi Helman ביום החמישי בפרויקט הלוק היומי. בשבוע שעבר נפגשנו להקליט פרק של שעה בפודקאסט שלי ומצאנו את עצמנו בש...