לחנות

יום חמישי, 24 באוגוסט 2017

איורי אופנה שלי

מה שלומכן? איך אתן מבלות בחופש הגדול? אני לשמחתי מצליחה למצוא די הרבה זמן לצייר, או שבעצם, אני מקדישה כל דקה שמתאפשר לי לציור, וזה כיף לי מאוד (אפילו שלרוב זה קורה אחרי חצות בערך). ציור, וציור אופנה בפרט, זו אחת המלאכות האהובות עלי ביותר.




הנה פוסט שכתבתי השבוע בפייסבוק - בחיוך נוסטלגי, בדיוק בנושא הזה:

כשהייתי בבית ספר יסודי, ילדה חמודה אחת החליטה להקים מגזין אופנה כיתתי, ולתלות על קיר הכיתה.
אני שמעתי את זה וקינאתי והתרעמתי בלב שלא הזמינו אותי גם, כי גם אני הייתי ״ציירת אופנה״, אז ישבתי סופשבוע שלם בבית וציירתי, עוד ועוד סקיצות של אופנה- זוכרת רק ציור אחד ובו כף יד עטויה כפפת רשת כמו של מדונה, שהיתה חתוכה באצבעות (מדובר פה על אמצע שנות השמונים, כן?).
ביום ראשון באתי לכיתה, נעמדתי מול העורכת הצעירה, כחכחתי בגרוני והתחלתי בנאום חוצב להבות למה מגיע לי להשתתף במערכת מגזין האופנה, ונתתי לה גם את הפורטפוליו המכובד מסוף השבוע, לחיזוק טיעוניי...
היא הביטה אלי בעינייה הכחולות ושאלה בפשטות - אה, את רוצה להצטרף? אמרתי כן! והנה הייתי בפנים....
לא חושבת שיצא מזה שום מגזין נוסף, אפילו לא ישיבת מערכת, א-ב-ל: הנה כמה לקחים:
1. אם אוהבים משהו מכל הלב בגיל 10 ועדיין בגיל 40 - כנראה שזו אהבה אמיתית.
2. אם יושבים ומחכים שמישהו יציע לנו משהו - אפשר לחכות לנצח.
3. אם רוצים משהו - כדאי פשוט לבקש.








ומדוע נזכרתי בזה בעצם? כי אני עד כדי כך אוהבת לצייר אופנה! אהבתי כילדה, ועדיין אוהבת, וכל  הזמן. יש שנים שאלה ציורים ממש, ורוב השנים זה לבש יותר צורת סקיצות ושרבוטים, אבל העיסוק הזה מעולם לא הפסיק להיות נוכח מאוד בשעות הפנאי שלי.




ההשראות לציורים רבות ומגוונות, חלקן נאספות במשך השנים מחוברות, מגזינים, ספרים, מעצבים, סרטים וכו׳... ואת חלקן אני פוגשת באופן יומיומי באינסטגרם. הציורים הם לרוב תוצאה של מיקס בין שני סוגי ההשראה. 


 אומרים שבנאדם צריך להקדיש 10000 שעות לעיסוק בנושא כלשהוא כדי להיות מומחה, אני לא מרגישה עדיין ״מומחית״, אבל בהחלט מרגישה שאני מתקדמת כל הזמן, ואני חושבת שצברתי כבר יותר  מ10000 שעות. ברצינות :)




לשמחתי אני רואה גם שיפור מתמיד בצד הטכני, אבל מה שמשמח יותר אותי - גם ביכולת ההבעה שלי. הציורים הופכים עוצמתיים יותר ויותר ואני מרגישה סיפוק מתהליך היצירה שלהם והזדהות איתם.






בכל כמה ימים אני אוהבת לשנות, ולעבוד עם סוגי צבעים אחרים, ורק הם נמצאים לידי על השולחן. בתקופה זו אני עובדת בעיקר בעיקר בטושי אקריליק או צבעי מים. לפני כן היו אלה טושי מכחול יפניים.




בפוסט היום יש ציורים חדשים ממש,  מתקופת החופש הגדול.
אשמח מאד לקרוא פה את תגובותיכן, אם אתן אוהבות אותן, אם אתן מתחברות למה שכתבתי, ועוד...
ואשמח גם אם תעשו follow לעמוד האינסטגרם שלי, אליו אני מעלה תמונות על בסיס יומיומי ונהיה כך בקשר גם שם.



המשך חופש נעים וכיפי במיוחד, איריס

יום שני, 31 ביולי 2017

חוטים מקשרים

אני אוהבת לפעול לפי תחושת בטן. כשהבטן שלי מצביעה שיש פרט ששווה להתעכב עליו - אני תמיד מקשיבה. למדתי שכדאי לתת לה תשומת לב, כי הדברים בסוף יתחברו, באופן שישמח אותי ויטיב עימי.

והיום בצהריים נגלה לי קצה חוט בצורת תחושת בטן כמובן -
הודעה על פרסום פוסט חדש בבלוג שאני עוקבת אחריו, הזמינה אותי להכנס ולקרוא שכותבת הבלוג משיקה מוצר חדש, שעוסק, כמו כל מוצריה - ברקמה על נייר.


אני לא מחובבות הרקמה האדוקות (כלומר מאוד אוהבת להנות מיופיה של הרקמה, אך לא לרקום בעצמי), אבל נשאבתי לקרוא עוד ועד על המוצר החדש. חשתי שהוא תופס אותי בבטן יותר ויותר עם כל שורה שקראתי - גם משום הוא נראה לי מאוד מוצלח  (תוצרים יפהפיים, ניכרים תכנון ומחשבה מצוינים, הוא מאתגר את כל המשתמשים ללא תלות ברמה וניסיון קודם, הוא כולל את כל מה שנזקקים לו במהלך העבודה, וכו׳) אבל לא רק בשל טיב המוצר המהמם, שדרך אגב - מאוד דגדג לי לקנות וגם להזמין לחנות שלי ולמכור ללקוחות שלי, כי אני מוכרת רק מוצרים שאני ממש מתאהבת בהם.

היתה בהחלט עוד סיבה שנמשכתי לכתוב עליו פוסט שלם פה בבלוג, באופן מאוד יוצא דופן. ועוד לא הבנתי מה היא... עדיין החזקתי רק בקצה החוט.

אז נגשתי לבלוג, זה שאתם קוראים ממש עכשיו, היי! :)

התחלתי לכתוב, במטרה לברר מה מסתתר מאחורי ההרגשה הזו, למה אני כל כך רוצה לכתוב על אסנת ברק והעשייה היפהפיה שלה בתחום הרקמה על נייר?

אני הרי כמעט ולא כותבת פה הרבה על יוצרים מקומיים, ובטח לא על מוצרים מסחריים שלהם, בטח ובטח כאלה שאני אפילו לא מוכרת בחנות שלי, ועוד בלי ידיעתם המוקדמת. אבל - לכו תבינו, תחושת בטן...

אז התחלתי לכתוב - והקצוות התחילו להתחבר..
נזכרתי בבוקר בהיר אחד, לפני שלוש שנים, באמצע יולי 2014.

טילים שוגרו לעבר ישראל באותו בוקר, כמו ברבים מן הימים בתקופה שקדמה לו, אבל הנשים הנפלאות שהרכיבו את קהל המשתתפות בכנס הבלוגינג שארגנתי ושכל כך התלבטתי אם אכן לקיימו בנסיבות האלה, לא נכנעו והגיעו בהמוניהן בהרכב מלא ממש.

גם אסנת היתה שם, ואני זכיתי להיות עדה לרגע אינטימי שהתרחש מולי והוביל אותנו בעצם לכאן היום. כן, נמצא החוט המקשר! (טוב, הערה לעצמי - אני חייבת לכתוב לאסנת לפני פרסום הפוסט, הרי לא אעיז לפרסם רגע אישי שלה בלי הסכמתה. כתבתי לאסנת. שמחה ואישרה. ממשיכים... ). 

על הבמה בכנס ארחתי פאנל של בלוגריות מצוינות - אפרת ליכטנשטט מהבלוג מה את עושה כל היום, קרן שביט מטוב ויפה ואיילת לנדאו מלולה, ולפני כן היתה הרצאה של יונית צוק מהבלוגריסטית. דבריהן היו מחכימים ומעשירים ונגעו בלב הקהל ובליבי. אחרי הכנס, נפרדתי לשלום מהקהל הנהדר, ובדיוק עמדתי במסדרון ליד דלת היציאה כשאסנת יצאה מן האולם. אסנת היתה נרגשת, בדרך שקטה וכובשת, כמישהי שהבינה משהו חשוב. היה אפשר ממש לשמוע את האסימון נופל באותם רגעים של גילוי משמח. היא שיתפה את אחת ממשתתפות הפאנל בגילוי שחוותה - שאפשר לעשות בדיוק את מה שאוהבים. ושזה מספיק טוב, וזה משהו שמותר להגיד בקול רם, קודם כל לעצמך..
 אני לא אצליח לתאר את החויה הזו באופן מילולי כפי שהיתה באמת, אני בפרוש מוסיפה כאן מילים - אבל זו היתה רוח הדברים ממש.

אז תסלחו לי אם המילים שלה ושלי מתערבבות, כי רבות הפעמים שהמחשבות האלה עברו גם בראשי, הפעמים שהעזתי וגם אלו שלא העזתי לעשות את מה שאני באמת אוהבת - לא להתבייש, לא לחשוב שזה לא מספיק חשוב, להבין שהדבר האחד הזה שאנחנו הכי הכי אוהבים הוא כרטיס הנסיעה האמיתי היחיד שיש לנו לעבר הצלחה אמיתית.

טוב, מספיק עלי, נחזור לאסנת... היה נראה לי כמתבוננת מן הצד שאסנת קבלה לגיטמציה ואישור פנימי, בעקבות מה ששמעה בכנס, שמותר לעשות את מה שאוהבים ולהגיד את זה בקול, ומשם בעצם להתחיל לפעול באמת במלוא הכוח להגשמה. היו שם גילוי, איפשור עצמי, aha moment התרגשתי להיות נוכחת ברגע הזה, אסנת היפה זהרה בו.

זמן קצר לאחר מכן אסנת הקדישה לכנס ולרגע הזה פוסט שלם בבלוג שלה. היא הודתה בפה מלא, אולי אפילו לראשונה, אינני יודעת - רקמה על נייר  זה  זה מה שאני אוהבת לעשות וזה מה שאני עושה.ֿ


ועכשיו, תראו מה קורה ברגע שמעזים להודות באהבה שלנו, כשמעיזים לתת לה מקום של כבוד, לרומם אותה, לשלוח אותה החוצה אל העולם - כמה דברים טובים ויפים עברו על אסנת עם רקמות הנייר שלה מאז? בשלוש השנים שעברו מאז הגיעו מוצרים יפהפיים, וחנות, ועוד ועוד רקמות, ותמונות, וסדנאות, ועוד המון פוסטים בבלוג.


אני עקבתי בהנאה ובסקרנות, עם חיוך והערכה, בשקט.
אבל היום משהו משך אותי לכתוב ולספר לכם שיש לאסנת ערכת רקמה על נייר והיא יפהפיה ומוצלחת כל כך בעיני, אבל עליה, אני כבר אשאיר לאסנת לספר - היא עושה את זה מצוין.
ואני, את החוט שלי כבר מצאתי.  :)

יום שלישי, 25 ביולי 2017

אמנית המברשות

רבקה סזאטו (Rebecca Szeto) היא אמנית אמריקאית המתגוררת בסן פרנסיסקו.
כבר קרוב ל-20 שנה היא יוצרת יצירות מיוחדות במינן - על גבי מברשות ציור ישנות. את ידיות מברשות הציור הישנות היא מגלפת ביד, ומעניקה להן פנים - הן בהשראת נשים אנונימיות שמצאה מעוררות השראה בתוך יצירות אמנות שאהבה והן בהשראת נשים ידועות יותר או פחות מבחינה הפוקוס ההיסטורי עליהן, אשר משתייכות למגוון תקופות, מעמדות ואזורים. 
 
Angela Isadora Duncan
 
האמנית מספרת שמרגש אותה המרווח שבין השפות והתרבויות - ושם מתחילה ההשראה שלה, יחד עם חומרים שהיא מוצאת בסביבתה הקרובה כמו חלודה, דבורים מתות, שאריות חומרי יצירה וכמובן מברשות ישנות וחבוטות. היא מאמינה מאוד במשחק ומקריות ככלי יצירה, וכך החומרים המונחים לפניה מתנתקים מיעודם המקורי, ואופיו האמיתי של החומר נחשף.
 
 
בשלב מוקדם יותר בקריירה שלה עבדה האמנית במתן גימורים במראה ישן לחפצים חדשים - כגון כלים או בניינים, ואת המיומנות הזו היא מביאה איתה ליצירה עם המברשות. היא צובעת שכבה אחרי שכבה, בעבודה שהיא מחשיבה כמעט מדיטטיבית.  מעניין שאוסף המברשות התחיל בכלל ברגשי אשמה על כך שאנשים זורקים אותן לפח כשהן חסרות תועלת עבורם, והיא בחרה להציל אותן מהגורל הזה וליצור באמצעותן.
 
 
את כל היצירות ניתן לראות באתר שלה, וללמוד עוד על כל אחת מהדמויות שהיוו השראה ליצירה.
 
 
 
 
 
 

SaveSave