יום רביעי, 14 בנובמבר 2018

איפה הייתי ומה ציירתי

כל כך הרבה ציורים ציירתי בחודשים האחרונים, והציורים האלה גם הביאו לי הזדמנויות מרגשות, פגישות מעניינות, מסקנות חשובות וחלומות גדולים חדשים. אז לטובת קוראות הבלוג שאולי לא עוקבות בפייסבוק, חשבתי שכדאי לשתף גם כאן...


שבוע האופנה שהתקיים בספטמבר בבירות אופנה הגדולות - ניו יורק, לונדון, מילנו ופריז מילא אותי  בהשראה (כמו את כל מאיירי האופנה המקצועיים והחובבים ברחבי העולם) וסיפק חומרים מרגשים ובלתי פוסקים לציור, בכל שעות היום, למשך ארבעה שבועות.
את מרק ג׳ייקובס והמראות הבלתי נשכחים שלו לא היה קל לי לצייר, ניסיתי כמה וכמה פעמים, ובסוף זה הצליח :) הוא אפילו הגיב ב״לייק״.



 כשהתחלתי לצייר אופנה ברצינות לפני כשנתיים, החלום הגדול והפנטזיה היו להיות נוכחת בתצוגות שבוע האופנה בפריז ולצייר... 

מספר שבועות לפני שבוע האופנה האחרון בפריז (שהתקיים בשבוע האחרון של ספטמבר) החלטתי לנסות להגשים את החלום. ידעתי שזה יהיה קשה עד מאוד, כי אי אפשר לקנות הזמנה, ולא ידעתי אפילו לאן פונים כדי לבקש אחת מההזמנות הנדירות שמחולקות רק למשפיענים גדולים בתחום - דוגמניות על, קניינים גדולים של חנויות ענק, בלוגרים מובילים עם מאות אלפי או אולי מיליוני עוקבים, עורכי מגזינים בינ״ל וסלבס. אמנם נזכרתי מאוחר, וידעתי שיהיה קשה עד בלתי אפשרי - אך החלטתי לקפוץ למים, ללמוד לאן פונים ואיך עושים את זה  - בשביל הפעמים הבאות, מתוך מחשבה שבינתיים אצבור ניסיון ואבנה תיק עבודות, ועם הרבה נחישות והתמדה בטח אצליח בשנה הבאה או לאחריה.
אקצר ואומר שקרה משהו מופלא, שבאופן לא צפוי לחלוטין מישהי מאוד בכירה בעולם האופנה עזרה לי להכנס לתצוגה של לא פחות מולנטינו! המאמץ והמחויבות מצידי היו גבוהים ביותר, אבל התמורה - מושלמת! עכשיו אני רק תוהה איך מקבלים עוד מהדבר הזה. אני רוצה להיות בפריז כל שבוע אופנה, בכל תצוגה מובילה :)

הנה איור שציירתי אחרי התצוגה של ולנטינו:



ואם כבר דוגמניות על - אירינה שייק בווג איטליה היתה ההשראה לאיור הבא

לוקח לי הרבה זמן לבחור את הצילומים שנותנים לי השראה. אני עוברת על המון מקורות עד שמשהו תופס לי את העין. אבל כשזה ״זה״ אני ניגשת למלאכת הציור בהתלהבות רבה. כך היה עם יוז׳י יממוטו. האמת היא שציירתי הרבה מאוד איורים לפני שבוע האופנה, ושלחתי כל אחד לבית אופנה מתאים, לקדם את הסיכויים לקבל הזמנה. זה לא עבד בינתייים, אלא אם מחשיבים מייל ״לא״ ממותג עם לוגו של בית אופנה גדול כהשג. אבל זה הוסיף לי הרבה ציורים יפים לתיק העבודות. וחוץ מזה, אחרי שנכנסתי לולנטינו - למי אכפת מה "לא עבד"?


זה איור של נטליה וודינובה, שאותה אני מאוד אוהבת לצייר. לשמחתי היא גם אוהבת את האיורים שלי  ומגיבה עליהם בחום :) השג יפה כשמדובר בדוגמנית על היסטרית, רבת  השגים ופעלים בתחומי הפילנתרופיה ואהובה במיוחד על כל מעצבי העל. מה שנחמד הוא שלפני כשנתיים וחצי, בטיול קודם שלי לפריז, ראיתי אותה ברחוב, בכניסה (שלה, לא שלי) לארוע של דיור, והיא הייתה כל כך יפה - מרחפת לה ממש, בהריון מתקדם (חמישי במספר)...  אז התחלתי לעקוב אחריה באינסטגרם. כך התחיל ה״רומן״ האמנותי שלי איתה. זה דווקא איור לתמונה עכשוית שלה.

ועוד ציור של נטליה וודינובה, שמחליפה בגדי מעצבים כמה פעמים ביום, בהתאם ללו״ז הסופר עמוס שלה (היא משתפת בסטורי באינסטגרם לטובת הסקרנים) ועושה את זה בסטייל מדהים. יש לה גרדרובה פשוט מושלמת, בנוסף ללוק נדיר.


וכאן נטליה המקסימה מעלה תמונה שלנו לאינסטגרם וכותבת שאני המאיירת החביבה עליה. תתארו לכן עכשיו את התמונה הבאה - אני יושבת בבית קפה בפריז, מרחפת על עננים של אושר אחרי התצוגה, רואה המון עוקבים חדשים שמגיעים לאינסטגרם שלי ופאתום קולטת את מה שנטליה וודינובה העלתה בסטורי שלה. שמחה גדולה!




אני חושבת שאפשר למצוא מאפייניים משותפים לכל האיורים שלי. אני אוהבת לצייר נשים עוצמתיות. אלה האימג׳ים שמעוררים בי השראה. הסטיילינג של מיו מיו מהתצוגה האחרונה ממש תפס אותי... השילב בין קשיחות ועדינות, עכשווי ונוסלטלגי...



ואם כבר נוסטלגי - גם רטרו הוא מקור השראה מופלא. הנה שמלות וינטג׳ של בית האופנה Lanvin

וסנדלים חדשים לגמרי של פראדה המופלאה, שכשראיתי אותם ישר חשבתי פיפטיז, מרוצי מכוניות ודיינרים... אז התאמתי רצפה משובצת בשחור ולבן, כי איך אפשר אחרת בדיינר?



אני מציירת הרבה ביד - בטושים, עפרונות וצבעי מים בעיקר, אבל רוב העבודות מהחודשיים האחרונים נעשו דווקא דיגיטלית - באייפד פרו, בתוכנת procreate.  טכניקה נוספת שאני אוהבת היא קולאג׳ שילוב של ניירות מדוגמים מיוחדים שאני אוספת, ובעיקר סרטי בד - מהם יש לי אוסף גדול ומקסים.




לפעמים אני אוהבת יותר להתחיל ציורים מאשר לסיים, ומתפתה להשאיר אותם לא גמורים. זו לא עצלנות, אני פשוט מרגישה שיש ציורים שהתנופה הראשונית בהם כל כך חזקה ומדוייקת, שאם הציור מתארך - אולי האימפקט ייעלם. לכן אני נוטה להפסיק ברגע שאני מרגישה שהעוצמה של תנופת הציור המקורית נגמרה, ועכשיו זה כבר יותר ״עבודה״. זה מוריד מהעוצמה והרגש בציור. וגם החברות בפייסבוק כותבות לי לעיתים קרובות ״תשאירי את זה ככה״ :)


והנה דווקא ציור שסיימתי. עד הפרט האחרון! זה קשור להחלום הבא שלי. אחרי שבוע האופנה, כשנוכחתי שאפשר להגשים חלומות גדולים עם המון  תשוקה, העזה ועבודה קשה, אני מתכווננת לחלום הבא - איורים שלי בווג איטליה. 
אז הנה איור שהכנתי בהשראת תמונה מהגיליון החדש. לשמתחתי הדוגמנית, המנהל הקריאטיבי ועורך ווג איטליה עשו כבר לייק... התחלה טובה, אבל הדרך עוד ארוכה :)


לסיום אני רוצה לצרף טקסט שכתבתי בפייסבוק אחרי שחזרתי מהחויה של שבוע האופנה בפריז, ונוכחתי שריגש ועורר השראה אצל הקוראות, אז אשמח לשתף גם אתכן:

אחרי החויה של שבוע האופנה בפריז והגשמת החלום להיות בתצוגה (ועוד של ולנטינו 😍) הנה כמה מחשבות: 

חלומות, גדולים ופנטסטיים ככל שיראו לנו- שווה להגיד בקול, אפילו לעצמנו, לבן משפחה, לחברה טובה. ועוד כמה פעמים. זה מביך בפעם הראשונה אבל זה חשוב כדי להתגבר על זה ולהתחיל להיות נחושים. 
לא משנה כמה אנחנו ביישנים, מנומסים והולכים אחורה בלא הראשון או ההתעלמות הראשונה. אני גם כזו. אבל כשממש רוצים, אפשר להעיז עוד פעם.בנימוס. לפעמים זה עובד. 
רגש וכנות. רק כשממממממממש רציתי, וניתבתי את כל הרגש והכנות לפניות שלי- משהו זז בצד השני. חוץ מזה כלום.
עבודה קשה. זה ברור, לא? לילות בלי הרבה שינה, לשים בצד כל דבר אחר, להספיק עוד כמה מיילים, עוד כמה ציורים, להזכיר לעצמי שמקצוענים עובדים כשיש דדליין ולא הולכים לישון.מצד שני לזכור לאזן, אחרת זה מתיש. 
לגלות שיש אי שם אנשים טובי לב. אבל ממש. שיעזרו. מעל ומעבר. להתרגש מהדבר הזה יותר מהכל בעצם ולרצות לזכור תמיד גם להיות כזו איפה שאפשר. זה היה חזק!
להבין שזה לא הולך להיות קל יותר, אלא רק יותר תובעני וקשה אם אני רוצה להמשיך במסלול הזה של איור אופנה וההתענינות במה שקןרה בבתי האופנה הגדולים- שזה באמת הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, ועדיין לרצות את זה.
מדהים איך המון צרופי מקרים ודברים שונים התחברו יחד כדי שאני אוכל להיות בתצוגה הזו - המון אנקדוטות, הישגים קטנים ואכזבות שהפכתי לכלים שיקדמו אותי. יצאתי מגדרי כדי להיות מחוברת רגשית באופן החזק ביותר לכל שלב בעבודה על הגשמת החלום, והייתי ערה לכל ניואנס קטן בדרך וזה עזר מאוד.
הרבה עזרה, עידוד, השקעה, הכלה ויעוץ מצד הקרובים לי- משפחה, חברות וקהילת פייסבןק יקרה היתה נחוצה. המון. תודה לכולם מכל הלב.
תמיד אהבתי את המשפט ״ההזדמנות רוקדת עם מי שכבר נמצא על רחבת הריקודים״. כשראיתי שיש מצב שאולי אקבל הזמנה לתצוגה לתצןגה כזו או אחרת הבנו שאנחנו חייבים להגמיש את תכנית הטיול המשפחתי שלנו לפי לוח הזמנים של שבוע האופנה של פריז. בשלב היתה רק הבטחה כללית שאחרי זה הפכה לאי אפשר, דרך אגב, אבל ידעתי שבלי לעשות את הצעד ולהתחייב ולהיות שם זה בטח לא יצליח. אז הלכתי על זה בכל הכח ובאמונה שלמה וידעתי שבמקרה הכי גרוע כביכול מקסימום תהיה חופשה כיפית בפריז האהובה, והמשכתי לעשות כל מאמץ גם משם.
ולסיום- כל זה לא היה קורה אם אבא שלי לא היה מביא לי כשהייתי נערה ספר של איורי אופנה ישנים של ווג. זה כל כך מצא חן בעיניי ועיינתי וציירתי בהשראתו שנים רבות ❤️ והתוצאות של זה ניכרות בכל איור שלי.


מצרפת עוד השג מרגש - שלי גרוס המקסימה כתבה עלי בשבועון לאשה. זה הביא הרבה פרגון משמח, ואני מודה לה על כך מאוד ולכל מי שפרגנה ושימחה אותי. אין לתאר כמה משמח זה להגשים את עצמיולעסוק במשהו שבאמת היה אהוב עלי ביותר כל החיים, אבל לא החצנתי או שיתפתי בו עד לאחרונה. לקבל על איורי האופנה שלי פידבק חיובי ממכרים וזרים, לקבל עדוד, תמיכה, פרגון והתענינות - זו ההרגשה הכי טובה בעולם. להאמין בעצמי בזכות זה שמאמינים בי ולהעיז לנסות לכבוש פסגות - זה החלום האמיתי ואושר צרוף. תודה רבה לכל אחת ואחת על העידוד, הבעת העניין והמילים החמות!


אשמח אם תבקרו בפורטפוליו שלי וגם בעמוד האינסטגרם, אליו אני מעלה תמונות חדשות מדי יום.





יום רביעי, 18 ביולי 2018

דברה טורבוויל - האשה ששנתה את עולם צילום האופנה


אני עובדת על סדרת פוסטים, שתוקדש לנשים שמעוררות בי השראה - נשים שהותירו חותם ענק על עולם האופנה, וההשפעה שלהן מורגשת עד היום. אני מאוד מקווה שאצליח להעביר את ההתרגשות וההתרשמות שלי מהן גם אליכן, ושגם בכן תדלק התשוקה ליצור בהשראתן.


את הפוסט הראשון בסדרה אני רוצה להקדיש לצלמת אמריקאית מהפכנית - דברה טורבוויל (Deborah Turbeville).
עולם צילום האופנה כפי שאנו מכירים אותו כיום כה מושפע ממנה, כך שבמבט ראשון אולי לא מבחינים בחדשנות שהביאה איתה, כי הסגנון שלה נראה לנו כיום כה מוכר - אך כדאי להבין שבשנות השבעים של המאה העשרים, הסגנון הצלומי שלה עורר שוק והפתעה, והשפיע על רבים ולכן תרומתה לעולם צילום האופנה אדירה.

עד שנות השבעים צלומי האופנה היו נקיים, מוארים ובהירים, ואילו הצלומים שלה - על התנוחות הקפואות, המבטים האטומים והמזוגגים של הדוגמניות, השריטות, הקרעים, הערפול, האפלה והלוקיישינים המפוארים אך מתפוררים, היכו בתדהמה את עולם האופנה. התמונות שהיו לרוב בשחור ולבן, היו גם לעיתים שרוטות ופצועות  - כמו התגלו בעליית גג מאובקת, ולא כאילו נוצרו בהזמנה מיוחדת למגזין אופנה או מעצב אופנה מוביל.

Vogue Jan 1975



Women in the Woods: Ella and Isabella, VOGUE Italia, 1978


טורבוויל נולדה בשנת 1932 בחווה מבודדת במסצ׳וסטס וגדלה לצד משפחתה הקרובה, בבידוד גאוגרפי, ללא חברים רבים בני גילה. היא הושפעה מאוד מסביבתה והיתה ילדה חולמנית, מוכשרת ושונה, שהוריה ערבו אותה בשלל עיסוקהם הבוגרים, עובדה שהשפיעה עליה מאוד מבחינה תרבותית וחינוכית, ובדלה אותה עוד ויתר משאר סביבת בני גילה.

נתקלתי בסיפור על זכרון ילדות שלה  - על ציור משפחתי שיצרה כמטלה לבית הספר, שהמורה לא אהבה, עד כדי סילוקה מהלימודים למספר שבועות. הזכרון הזה חזר שוב ושוב ועיצב את תפיסתה העצמית, אולי גם בו טמון משהו  משורשי הריחוק הניבט מעיני הדוגמניות בצלומים שלה.


 Vogue Italia, 1977


היא פרצה לתודעה כחלק משלישיית צלמי אופנה מהפכניים, שעבדו אמנם כל אחד באופן אינדיבידואלי - אך ביחד שינו את פני צלומי האופנה משקטים ורגועים, לסוערים, אפלים ואפילו מורבידיים.

טורבוויל היתה האמריקאית והאשה היחידה בשלישייה, שכללה גם את הלמוט ניוטון וגאי בורדין. עם זאת, זכתה לכנוי ״אנטי הלמוט ניוטון״ כי צילומיה היוו היפוך לאווירת הארוטיקה האורבנית ששלטה בצילומיו - הצילומים שלה נטו יותר לכיוון המסתורי והחולמני.

Isabelle Weingarten Mantova, Italy, 1977

מעניין שטורבוויל התחילה את דרכה בעולם האופנה דווקא כעורכת אופנה במגזינים פופולריים כהארפר׳ס בזאר ומדמואזל, ורק באמצע שנות השישים החלה לצלם. 
בשנות השבעים עסקה כבר בצילום וצלמה עבור מגזינים מובילים דוגמת ווג אמריקה, ווג איטליה ועבור מעצבי אופנה מובילים.

אחת מעבודותיה המפורסמות ומעוררות המחלוקות היא סדרת Bath house story - כתבת בגדי ים שצלמה עבור ווג האמריקאי ב 1975.
הצלומים יוצאי הדופן בסגנונם משכו השוואות ואזכורים למחנות ריכוז, נרקומנים ויחסים לסביים, ולמרות שכיום אני לא בטוחה האם מישהו היה בכלל מזכה אותם בבקורת, אבל בזמן פרסומם הם גררו ביקורת עצומה וגנוי, וכמובן פרסום ומכירות.
טורבוויל טענה להגנתה כי זו לא הייתה כוונתה, היא הכחישה כל קשר להשוואות האלה, וטענה שהמניעים האמנותיים שלה היו שונים. היא חזרה על סדרה דומה כעשר שנים מאוחר יותר. 
טורבוויל התרשמה כי היה זה הפרסום השנוי ביותר במחלוקת שפרסם המגזין עד אז, שהפך לדבריה להיות אחד הצלומים המזוהים ביותר עימה.





״אני אוהבת לשמוע תקתוק שעון בצלומים שלי״ אמרה פעם, ואולי יותר מכל מתאים התאור הזה לפרויקט הגרנדיוזי, הפיוטי והמרהיב Unseen Versailles - ספר צלומים נושא פרסים שהתפרסם בשנת 1982.
על הספר עבדה במשך כשנתיים, והוא עסק בצד החבוי של ארמון וורסאי - הארמון המוכר כפי שאף אחד לא ראה אותו. היא  השיבה לתחייה את נשות החצר המלנכוליות ותעדה את העצב והשעמום שהקיפו אותם, ואת פאר המתיישן של הבניינים והגנים בעונות השנה. הספר המלא ביופי מלנכולי זכה במקום הראשון ב-  American Book Award.
















״אני רוצה לצלם תמונות שהן מחוץ לזמן, של אנשים מהעולם העכשווי, עם אווירת העבר משתקפת על פניהם, של ארמונות וגנים שנזנחו וגדלו פרא - תמונות שמשמרות את ההסטוריה״. 

Rosima in Comme des Garçons at Vaux le Vicomte, for Parco, France, 1985



Models in Valentino, VOGUE Italia, 2011


פרנקה סוזאני, העורכת האגדית של ווג איטליה אמרה עליה - שבכל תמונה שלה כל פרט הוא נכון ושגוי בו זמנית. 



Romeo Gigli, Mirabella, 1989

מתוך כתבה עליה, ועל ביקור בדירתה בניו יורק, שנמצאת בבנין יפהפה וישן-
״הבניין של טורבוויל הוא ״לא נוח״ כאן ועכשיו, וכמוהו גם טורבוויל - שעשתה קריירה מכובדת מיצירת אימג׳ים של פאר נשכח שמתבונן בעצב בוולגריות של עידן בו לא היה צריך לחזות.״

The Silent Collection, Musee Picasso, Paris, 1980



W Magazine, Cantor Theater, Poland, 1997


וטורבוויל מעידה על עצמה - 
״I always think I’m having a romance with the past. But I’m explaining the past in the present.״

Victoria Guiness, Vogue Italy, 1983


Women In The Woods, Normandy, VOGUE Italia, 1978




Untitled, 1978 "Glass House"

Ungaro, Vogue, 1984


לאחר מותה ב-2013 נכתב עליה בניו יורק טיימס:
"Almost single-handedly turned fashion photography from a clean, well-lighted thing into something dark, brooding and suffused with sensual strangenes."



דיוקן עצמי של דברה טורבוויל

יום רביעי, 27 ביוני 2018

משהו ישן וטוב - תיקי הקופסה של אניד קולינס

הרשתות החברתיות הן תופעה צעירה וחדשה יחסית, וכל דבר שמתפרסם בהן הופך רלוונטי כ״שלג דאשתקד״ אחרי יום או יומיים. אבל מדהים שדווקא בהן אפשר למצוא אוצרות ולקבל השראה מדברים שקרו לפני שנולדנו אפילו, ושלא היינו כל כך בקלות פוגשים בדרך אחרת.


לתיקים של Enid Collins התוודעתי בזכות חשבון האינסטגרם של Victoire de Castellane  - המנהלת הקריאטיבית של תכשיטי Dior, שהעלתה תמונה של אוסף תיקי ה״אניד קולינס״ שלה.

התמונה היפנטה אותי - וחשבתי שמצאתי אוצר, ושאני חייבת לחקור מה עומד מאחורי העושר הויזואלי והנוסטלגי הזה, שויקטואר (איזה שם יפה) כל כך אוהבת לאסוף :) ואכן התוודעתי עוד ועוד לעולם עשיר ומקסים - קפסולת זמן משנות השישים והשבעים האהובות של המאה הקודמת, ולאישה יוצרת ויזמית שהיא השראה גדולה.





אניד קולינס ובעלה פרד קנו חווה קטנה בטקסס לאחר מלחמת העולם השניה. היא למדה עיצוב אופנה ואמנות והוא למד הנדסה ועסק בפיסול כתחביב. הם חיפשו דרך להגדיל את הכנסתם מהחווה, ואניד התחילה לעצב תיקים בבית, על שולחן המטבח, כשפרד בעלה מסייע לה בעבודה הטכנית - עיצוב המחברים למשל.

התיקים הראשונים היו עשויים חומרים יקרים מאוד  - עור למשל, או כותנה מיובאת, ועלותם היתה גבוהה, אך מהר מאוד הגתה אניד רעיון נהדר - תיקי קופסאות עץ, שהעלות שלהם היתה נמוכה יותר וזמינה לכל כיס. (לאחר מכן נוספו גם תיקי קנווס, אך בפוסט זה אתמקד בתיקי הקופסה בלבד, פשוט כי הם הרבה יותר קולעים לטעמי).






הרבה מאוד עיצובים  - למעלה מ 100, הופיעו על גבי שני סוגי התיקים שהיו מעוטרים בעיצובים ברוח התקופה, עם הדפסים, ציורים, שיבוצים של אבנים בוהקות, פאייטים, חרוזים ופריטי פרזול עדינים.


התיקים הראשונים יוצרו ב 1959, ולאחר כמה זמן היצור עבר למפעל אמיתי, ואפילו שניים, כי אי אפשר היה לעמוד בביקוש מהסטודיו הביתי. התיקים זכו לפופלריות גדולה מאוד ונמכרו ברוב חנויות הכלבו הגדולות במדינה. חשוב לציין שעל אף עושרים הויזואלי וריבוי הפרטים והקישוטים, הם לא היו תיקי ערב, אלא נועדו לשימוש יומיומי.


ההשראות לעיצובים הגיעו בעיקר מעולם הטבע - ציפורים, טווסים, דגים, סוסים, עצים , פרפרים, ינשופים ופרחים, וכמובן מחיי החווה בטקסס ומעולם הפרשים והסוסים. ומכיוון שיש יותר ממאה עיצובים שונים - אלמנטים אלה חוזרים ברובם בוריאציות שונות ומלאות הומור.
בשיא הפופלריות שלהם נמכרו גם ערכות לעיצוב עצמי של התיקים, אך ככל הנראה קשה מאוד להשיג אותן כיום.






כיום נחשבים התיקים לפריטי אספנות יקרים ונוסטלגיים ויש כמובן (והיו מההתחלה) גם חיקויים.
אחד העיצובים הפופלריים, שהופיע בגרסאות רבות וצבעוניות הוא ה money tree.





ב- 1970 מכרה קולינס את החברה ל- Tandy Leather Corporation שהמשיכו בייצור התיקים, אך שינו את הלוגו ואת החתימה על גבי התיקים.
והנה הסבר קצר איך אפשר להבדיל בין תיק מקורי מהתקופה של קולינס לבין תיקים מאוחרים יותר: על התיקים המוקדמים יותר התנוססה החתימה עם שמה המלא של קולינס, לרוב גם בציון השנה, או רק לוגו של ראשי התיבות ec או c. התיקים שיורו תחת Tandy נושאי את הכיתוב Collins of texas או רק C באות גדולה.








































 


כך נראו תיקי הקופסה מבפנים: מראה קטנה, והקדשה - קושט בעבודת יד בשבילך!




אניד קולינס בסטודיו שלה


כל תמונות התיקים בפוסט מאתר זה


ונשאר עוד רקע בעיצוב, השראה נשית ויצירה - ביום חמישי הקרוב 28/6, בין חמש לעשר אשתתף ביריד לילה לבן בצבעים ברח׳ ברחוב בר כוכבא 48 בתל אביב. אני אביא את מוצרי היצירה, האמנות והמשחקים היצירתיים הכי טובים מהחנות שלי, כולל הרבה מוצרים חדשים. יהיו הטבות, מתנות, יין, ודוכנים הנוספים של חברות מוכשרות. ויהיה הכי כיף לפגוש אתכן פנים אל פנים. הנה עמוד הארוע בפייסבוק, אשמח שתבואו :)
איריס