יום רביעי, 18 ביולי 2018

דברה טורבוויל - האשה ששנתה את עולם צילום האופנה


אני עובדת על סדרת פוסטים, שתוקדש לנשים שמעוררות בי השראה - נשים שהותירו חותם ענק על עולם האופנה, וההשפעה שלהן מורגשת עד היום. אני מאוד מקווה שאצליח להעביר את ההתרגשות וההתרשמות שלי מהן גם אליכן, ושגם בכן תדלק התשוקה ליצור בהשראתן.


את הפוסט הראשון בסדרה אני רוצה להקדיש לצלמת אמריקאית מהפכנית - דברה טורבוויל (Deborah Turbeville).
עולם צילום האופנה כפי שאנו מכירים אותו כיום כה מושפע ממנה, כך שבמבט ראשון אולי לא מבחינים בחדשנות שהביאה איתה, כי הסגנון שלה נראה לנו כיום כה מוכר - אך כדאי להבין שבשנות השבעים של המאה העשרים, הסגנון הצלומי שלה עורר שוק והפתעה, והשפיע על רבים ולכן תרומתה לעולם צילום האופנה אדירה.

עד שנות השבעים צלומי האופנה היו נקיים, מוארים ובהירים, ואילו הצלומים שלה - על התנוחות הקפואות, המבטים האטומים והמזוגגים של הדוגמניות, השריטות, הקרעים, הערפול, האפלה והלוקיישינים המפוארים אך מתפוררים, היכו בתדהמה את עולם האופנה. התמונות שהיו לרוב בשחור ולבן, היו גם לעיתים שרוטות ופצועות  - כמו התגלו בעליית גג מאובקת, ולא כאילו נוצרו בהזמנה מיוחדת למגזין אופנה או מעצב אופנה מוביל.

Vogue Jan 1975



Women in the Woods: Ella and Isabella, VOGUE Italia, 1978


טורבוויל נולדה בשנת 1932 בחווה מבודדת במסצ׳וסטס וגדלה לצד משפחתה הקרובה, בבידוד גאוגרפי, ללא חברים רבים בני גילה. היא הושפעה מאוד מסביבתה והיתה ילדה חולמנית, מוכשרת ושונה, שהוריה ערבו אותה בשלל עיסוקהם הבוגרים, עובדה שהשפיעה עליה מאוד מבחינה תרבותית וחינוכית, ובדלה אותה עוד ויתר משאר סביבת בני גילה.

נתקלתי בסיפור על זכרון ילדות שלה  - על ציור משפחתי שיצרה כמטלה לבית הספר, שהמורה לא אהבה, עד כדי סילוקה מהלימודים למספר שבועות. הזכרון הזה חזר שוב ושוב ועיצב את תפיסתה העצמית, אולי גם בו טמון משהו  משורשי הריחוק הניבט מעיני הדוגמניות בצלומים שלה.


 Vogue Italia, 1977


היא פרצה לתודעה כחלק משלישיית צלמי אופנה מהפכניים, שעבדו אמנם כל אחד באופן אינדיבידואלי - אך ביחד שינו את פני צלומי האופנה משקטים ורגועים, לסוערים, אפלים ואפילו מורבידיים.

טורבוויל היתה האמריקאית והאשה היחידה בשלישייה, שכללה גם את הלמוט ניוטון וגאי בורדין. עם זאת, זכתה לכנוי ״אנטי הלמוט ניוטון״ כי צילומיה היוו היפוך לאווירת הארוטיקה האורבנית ששלטה בצילומיו - הצילומים שלה נטו יותר לכיוון המסתורי והחולמני.

Isabelle Weingarten Mantova, Italy, 1977

מעניין שטורבוויל התחילה את דרכה בעולם האופנה דווקא כעורכת אופנה במגזינים פופולריים כהארפר׳ס בזאר ומדמואזל, ורק באמצע שנות השישים החלה לצלם. 
בשנות השבעים עסקה כבר בצילום וצלמה עבור מגזינים מובילים דוגמת ווג אמריקה, ווג איטליה ועבור מעצבי אופנה מובילים.

אחת מעבודותיה המפורסמות ומעוררות המחלוקות היא סדרת Bath house story - כתבת בגדי ים שצלמה עבור ווג האמריקאי ב 1975.
הצלומים יוצאי הדופן בסגנונם משכו השוואות ואזכורים למחנות ריכוז, נרקומנים ויחסים לסביים, ולמרות שכיום אני לא בטוחה האם מישהו היה בכלל מזכה אותם בבקורת, אבל בזמן פרסומם הם גררו ביקורת עצומה וגנוי, וכמובן פרסום ומכירות.
טורבוויל טענה להגנתה כי זו לא הייתה כוונתה, היא הכחישה כל קשר להשוואות האלה, וטענה שהמניעים האמנותיים שלה היו שונים. היא חזרה על סדרה דומה כעשר שנים מאוחר יותר. 
טורבוויל התרשמה כי היה זה הפרסום השנוי ביותר במחלוקת שפרסם המגזין עד אז, שהפך לדבריה להיות אחד הצלומים המזוהים ביותר עימה.





״אני אוהבת לשמוע תקתוק שעון בצלומים שלי״ אמרה פעם, ואולי יותר מכל מתאים התאור הזה לפרויקט הגרנדיוזי, הפיוטי והמרהיב Unseen Versailles - ספר צלומים נושא פרסים שהתפרסם בשנת 1982.
על הספר עבדה במשך כשנתיים, והוא עסק בצד החבוי של ארמון וורסאי - הארמון המוכר כפי שאף אחד לא ראה אותו. היא  השיבה לתחייה את נשות החצר המלנכוליות ותעדה את העצב והשעמום שהקיפו אותם, ואת פאר המתיישן של הבניינים והגנים בעונות השנה. הספר המלא ביופי מלנכולי זכה במקום הראשון ב-  American Book Award.
















״אני רוצה לצלם תמונות שהן מחוץ לזמן, של אנשים מהעולם העכשווי, עם אווירת העבר משתקפת על פניהם, של ארמונות וגנים שנזנחו וגדלו פרא - תמונות שמשמרות את ההסטוריה״. 

Rosima in Comme des Garçons at Vaux le Vicomte, for Parco, France, 1985



Models in Valentino, VOGUE Italia, 2011


פרנקה סוזאני, העורכת האגדית של ווג איטליה אמרה עליה - שבכל תמונה שלה כל פרט הוא נכון ושגוי בו זמנית. 



Romeo Gigli, Mirabella, 1989

מתוך כתבה עליה, ועל ביקור בדירתה בניו יורק, שנמצאת בבנין יפהפה וישן-
״הבניין של טורבוויל הוא ״לא נוח״ כאן ועכשיו, וכמוהו גם טורבוויל - שעשתה קריירה מכובדת מיצירת אימג׳ים של פאר נשכח שמתבונן בעצב בוולגריות של עידן בו לא היה צריך לחזות.״

The Silent Collection, Musee Picasso, Paris, 1980



W Magazine, Cantor Theater, Poland, 1997


וטורבוויל מעידה על עצמה - 
״I always think I’m having a romance with the past. But I’m explaining the past in the present.״

Victoria Guiness, Vogue Italy, 1983


Women In The Woods, Normandy, VOGUE Italia, 1978




Untitled, 1978 "Glass House"

Ungaro, Vogue, 1984


לאחר מותה ב-2013 נכתב עליה בניו יורק טיימס:
"Almost single-handedly turned fashion photography from a clean, well-lighted thing into something dark, brooding and suffused with sensual strangenes."



דיוקן עצמי של דברה טורבוויל

יום רביעי, 27 ביוני 2018

משהו ישן וטוב - תיקי הקופסה של אניד קולינס

הרשתות החברתיות הן תופעה צעירה וחדשה יחסית, וכל דבר שמתפרסם בהן הופך רלוונטי כ״שלג דאשתקד״ אחרי יום או יומיים. אבל מדהים שדווקא בהן אפשר למצוא אוצרות ולקבל השראה מדברים שקרו לפני שנולדנו אפילו, ושלא היינו כל כך בקלות פוגשים בדרך אחרת.


לתיקים של Enid Collins התוודעתי בזכות חשבון האינסטגרם של Victoire de Castellane  - המנהלת הקריאטיבית של תכשיטי Dior, שהעלתה תמונה של אוסף תיקי ה״אניד קולינס״ שלה.

התמונה היפנטה אותי - וחשבתי שמצאתי אוצר, ושאני חייבת לחקור מה עומד מאחורי העושר הויזואלי והנוסטלגי הזה, שויקטואר (איזה שם יפה) כל כך אוהבת לאסוף :) ואכן התוודעתי עוד ועוד לעולם עשיר ומקסים - קפסולת זמן משנות השישים והשבעים האהובות של המאה הקודמת, ולאישה יוצרת ויזמית שהיא השראה גדולה.





אניד קולינס ובעלה פרד קנו חווה קטנה בטקסס לאחר מלחמת העולם השניה. היא למדה עיצוב אופנה ואמנות והוא למד הנדסה ועסק בפיסול כתחביב. הם חיפשו דרך להגדיל את הכנסתם מהחווה, ואניד התחילה לעצב תיקים בבית, על שולחן המטבח, כשפרד בעלה מסייע לה בעבודה הטכנית - עיצוב המחברים למשל.

התיקים הראשונים היו עשויים חומרים יקרים מאוד  - עור למשל, או כותנה מיובאת, ועלותם היתה גבוהה, אך מהר מאוד הגתה אניד רעיון נהדר - תיקי קופסאות עץ, שהעלות שלהם היתה נמוכה יותר וזמינה לכל כיס. (לאחר מכן נוספו גם תיקי קנווס, אך בפוסט זה אתמקד בתיקי הקופסה בלבד, פשוט כי הם הרבה יותר קולעים לטעמי).






הרבה מאוד עיצובים  - למעלה מ 100, הופיעו על גבי שני סוגי התיקים שהיו מעוטרים בעיצובים ברוח התקופה, עם הדפסים, ציורים, שיבוצים של אבנים בוהקות, פאייטים, חרוזים ופריטי פרזול עדינים.


התיקים הראשונים יוצרו ב 1959, ולאחר כמה זמן היצור עבר למפעל אמיתי, ואפילו שניים, כי אי אפשר היה לעמוד בביקוש מהסטודיו הביתי. התיקים זכו לפופלריות גדולה מאוד ונמכרו ברוב חנויות הכלבו הגדולות במדינה. חשוב לציין שעל אף עושרים הויזואלי וריבוי הפרטים והקישוטים, הם לא היו תיקי ערב, אלא נועדו לשימוש יומיומי.


ההשראות לעיצובים הגיעו בעיקר מעולם הטבע - ציפורים, טווסים, דגים, סוסים, עצים , פרפרים, ינשופים ופרחים, וכמובן מחיי החווה בטקסס ומעולם הפרשים והסוסים. ומכיוון שיש יותר ממאה עיצובים שונים - אלמנטים אלה חוזרים ברובם בוריאציות שונות ומלאות הומור.
בשיא הפופלריות שלהם נמכרו גם ערכות לעיצוב עצמי של התיקים, אך ככל הנראה קשה מאוד להשיג אותן כיום.






כיום נחשבים התיקים לפריטי אספנות יקרים ונוסטלגיים ויש כמובן (והיו מההתחלה) גם חיקויים.
אחד העיצובים הפופלריים, שהופיע בגרסאות רבות וצבעוניות הוא ה money tree.





ב- 1970 מכרה קולינס את החברה ל- Tandy Leather Corporation שהמשיכו בייצור התיקים, אך שינו את הלוגו ואת החתימה על גבי התיקים.
והנה הסבר קצר איך אפשר להבדיל בין תיק מקורי מהתקופה של קולינס לבין תיקים מאוחרים יותר: על התיקים המוקדמים יותר התנוססה החתימה עם שמה המלא של קולינס, לרוב גם בציון השנה, או רק לוגו של ראשי התיבות ec או c. התיקים שיורו תחת Tandy נושאי את הכיתוב Collins of texas או רק C באות גדולה.








































 


כך נראו תיקי הקופסה מבפנים: מראה קטנה, והקדשה - קושט בעבודת יד בשבילך!




אניד קולינס בסטודיו שלה


כל תמונות התיקים בפוסט מאתר זה


ונשאר עוד רקע בעיצוב, השראה נשית ויצירה - ביום חמישי הקרוב 28/6, בין חמש לעשר אשתתף ביריד לילה לבן בצבעים ברח׳ ברחוב בר כוכבא 48 בתל אביב. אני אביא את מוצרי היצירה, האמנות והמשחקים היצירתיים הכי טובים מהחנות שלי, כולל הרבה מוצרים חדשים. יהיו הטבות, מתנות, יין, ודוכנים הנוספים של חברות מוכשרות. ויהיה הכי כיף לפגוש אתכן פנים אל פנים. הנה עמוד הארוע בפייסבוק, אשמח שתבואו :)
איריס