התשוקה ליצירה

הפעם אני רוצה לשתף קצת מהנעשה בחיים הפרטיים שלי.

כפי שאתם בטח יודעים אם אתם קוראים את הבלוג או משוטטים מדי פעם בעמוד הפייסבוק שלי - כבר די הרבה חודשים שאני מנסה לצמצמם את אוסף חומרי היצירה שלי, לתת יותר מקום לאויר, ליצירה עצמה, ולא לחומרים שפשוט פלשו לכל חלקה טובה בבית. ֿ
אז בהתחלה שכרתי סטודיו לכמה חודשים, ואליו העברתי את כל חומרי היצירה, ואז בהדרגה מכרתי את רובם, חלק חלקתי במתנה, ואת היתר - לבינתיים החזרתי הביתה, שם עמדו לצד אותם חומרי יצירה שמלכתחילה רציתי לשמור לעצמי.

מעבר חד ל 1.1.16 - עשר בערב, ריח קצת שרוף. אנחנו בטוחים שזה מהמזגן, אבל מסתבר למרבה התדהמה והפחד שזו שריפה שפרצה בדירה ממש מתחת. רצנו החוצה במהירות, הזעקנו מכבי אש, וראינו את החזיתות של הדירה שלנו ושל הדירות מעלינו - נשרפות גם כן. 

כל ציוד היצירה שלי היה ממוקם בדיוק בסמוך לחלון שפשוט נמס לו, ולכן לא נותר לי אלא לזרוק את כל ערמת הציוד מוכתמת הפיח, זרועת שברי הזגוגיות, והרטובה מגשם,  ו״פשוט״ לעבור דירה, ממילא הגיע הזמן כבר!

חודש וחצי עברו. דירה חדשה ויפה. עוד אין לי שולחן עבודה, וכל ציוד היצירה שלי מסתכם במחברת סקיצות וסט צבעי עפרון חדשים, אה, וגם חבילת מדבקות עגולות....

בהתחלה אני מרוצה - מינימליזם, סדר, שקט נפשי, מי צריך עכשיו יצירה? - זה רק גוזל תשומת לב, ויש לי דירה חדשה לטפל בה ואלף סידורים, זה יוצר גם בלאגן, ולכלוך ועוד שלל תרוצים. אבל הדגדוג באצבעות משגע אותי, מיום ליום אני כמו מכורה שמחפשת לגעת בצבע, נייר, משהו...

חוזרת סוף סוף לעבוד קצת על המחשב במשרד שלי ב wework, מקום מכובד - אתם יודעים, הייטק וכל זה :) ואני, פשוט משוועת לסטודיו... עזבו אותי ממחשב עכשיו, היה לי חודש וחצי קשה, צריכה לצייר. טוב, נהפוך את המשרד המעוצב מלימון ללימונדה, או אולי מוחיטו. אם יש לי חוזה על משרד יפה בwework, נהפוך אותי לסטודיו, אין שום בררה.

הולכת לחנות היצירה, נרגשת מההזדמנות להתחדש (והפעם מטעמים מוצדקים לגמרי) כמו ילדה קטנה בחנות צעצועים, אבל זוכרת היטב כמה חומרים אגרתי בסבוב הקודם. מתכננת היטב מה לקנות, וגם רק חומרים שלא מלכלכים - יש משרד מהוגן לשמור עליו, ולהחזירו שלם!

קונה חוברת של ניירות עטיפה מדוגמים. מתאהבת, (הולכת למחרת וקונה עוד...) טפטים של קטיפה מרגישים לי חומר נוח מאוד לעבודה, קונה גם אותם. רצה למשרד, להוטה להתחיל. 

פורשת את הניירות, מתרגשת. מחליטה פשוט לצאת מהם כהשראה. מקשיבה לעצמי, מתבוננת, לא ממהרת. ממקמת, גוזרת, זורקת, מחליפה, משווה, מתאימה , מדביקה. נתקעת. מקבלת את זה בהבנה. מרגישה שמספיק להיום, גם פה צריך זמן, מרחב, בחירה נכונה.

לראשונה כמעט בחיי היצירתיים כבוגרת - לא עובדת מתוך מבחר ומגוון אינסופי שעומדים לרשותי, אלא יודעת שאני צריכה, ממש כמו בנאדם שמעצב מחדש את ביתו ומחפש את הפריט המושלם לכל חדר (היי, גם זו אני), לתור אחרי הניירות הנכונים להמשך העבודה, ולקנות את האחדים המדוייקים והמתאימים. וגם פה, קניה אחרי קניה, יום אחרי יום, לא תמיד אני מצליחה.

אני מבקרת (מלשון באה לביקור, לא ביקורת חלילה) את היצירה מספר פעמים בשבוע, מתי שיש לי זמן והשראה, והיא מצידה די עצמאית וחופשיה  - משנה צורה- פושטת ולובשת בגדים, רקעים וסגנונות. 

היום סיימתי אותה. אני מרגישה שמחה וגאווה. חזרתי ליצירה עם כלי עבודה חדשים ושונים (בעיקר מבחינה רגשית), עבדתי לאט, לא ויתרתי עד שסיימתי, עבדתי מתוך תחושה פנימית ואומץ (אתם יודעים שמלחיץ להרוס משהו שעבדתי עליו כל כך הרבה? את המדבקות בצד השמאלי לא חלמתי לשלב, אבל היא התעקשה :) ) - ונהניתי כל כך!

 תודה שאתם חולקים איתי את השמחה מהיצירה ואת ההתרגשות שלי ממנה :) איריס