על עכברים וציירים

במשך כעשר שנים - בין גיל עשרים ואחת לשלושים וקצת (עכשיו אני בת 41) הייתי דבוקה למחשב - בעיקר לפוטושופ.

בלימודי העיצוב בממכון הטכנולוגי התאהבתי מעל הראש במחשבים ותוכנות גרפיות והחלטתי להפוך את זה למקצוע. אז הפכתי למעצבת אינטרנט - בהתחלה בעיקר בפלאש (שרק התחיל אז), ואחר כך בעיקר אתרים של ממש.

עבדתי בשנים ההן בכמה משרות נחמדות יותר והרבה יותר, ואפילו הייתי ראש צוות עיצוב בחברת אינטרנט שעשתה אקזיט, מי היה יכול לנחש את זה אז? :)

ובשעות הפנאי, בעיקר בין עבודה לעבודה בתקופה שהייתי דווקא מעצבת עצמאית (הייתה גם אפיזודה כזו) אהבתי מאוד גם לאייר לעצמי איורים במחשב. הייתי אפילו די טובה בזה. אבל חשבתי אז (כמה מוזר להזכר בזה וכמה אני חושבת אחרת כיום... ) שאהבה לחוד ועבודה לחוד, ואם אני אהפוך את האהבה לאיור למקצוע, אני אאבד את התשוקה לדבר הזה שאני כל כך אוהבתי לעשות. 

אז לא הפכתי את זה למקצוע, ובכל זאת הפסקתי לעשות את זה אחרי כמה זמן, ואפילו על  ה״מקצוע״ שנקרא עיצוב אתרים או עיצוב גרפי ויתרתי לחלוטין וללא שום געגוע כבר מזמן. 

אבל כפי שאתם בטח שמים לב, בעיקר אם אתם עוקבים אחרי עמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלי - לאיור חזרתי דווקא, ובגדול - אבל בלי מחשב.
 כבר יותר משנה שאני מציירת בתשוקה ואהבה גדולה כמעט כל יום - בטושים, עפרונות, צבעי מים, אקריליק, ניירות צבעוניים ומה לא? רק לא איור דיגטלי. לא נוגעת במחשב כשמדובר באמנות שלי!
ולמה? כי בשנים ההן, הרגשתי שאני יודעת ליצור איורים מדויקים, מסוגננים, לעיתים יפים מאוד, צבעוניים -  אבל חסרי ״אופי״. לא הרגשתי שיש בהם משהו מעבר - אמירה, או עוצמה, משהו שהוא לא רק יפה ויזואלית.
חיכיתי וקיויתי ושאפתי שיום אחד זה יקרה -  שתהיה לי טביעת אצבע משלי בציורים ובאיורים שלי, שהם יהיו יותר  חיים, יותר הבעתיים, ולא רק ״יפים״... 

אז אלה היו האיורים שלי - חתיכים וסתומים :)
ובגלל שהם נעשו במחשב בשנים ההן, חששתי שאם אאייר שוב במחשב ולא ביד, או אפילו רק אעזר בו, ישתלט על הציורים שלי חוסר האופי ההוא, הקיפאון המסוים, כמו פעם. 

כי לשמחתי הרבה, בשנה - שנה וחצי האחרונות, כשאני מציירת אני מרגישה את ההפך הגמור! אני חשה את העוצמה יוצאת ממני ותופסת את מקומה, אני מרגישה הזדהות וחיבור מוחלטים בין הציור וביני, אני מרגישה שהיפה כבר לא מהווה שיקול, אני לא חוששת לנסות, ״לכער״, להביע, לאמור אמירה, להראות מה אני חושבת ואוהבת באמצעות הציורים שלי. ולכן נרתעתי מלשלב בחזרה את הדיגיטל באיורים שלי, וחששתי מלהשתמש שוב במחשב שאני מכירה כל כך טוב, ולאבד בכך שוב את הזהות של הציורים שלי, את החיבור אליהם, ואת ההבעה שיש בהם.  לא רציתי להקנות להם שוב מימד חלול, שהתחבר אצלי לעבודה דיגיטלית. 

ואז, בשבוע שעבר חלה תפנית. כבר שנים שיש לי וואקום (עכבר בצורת עט, לאיור במחשב), למרות שכבר הבנתם שאין לי ממש שימוש בו בשנה וחצי האחרונות. אבל התחשק לי, באופן שהפתיע אותי, לנסות אתהעיפרון החדש של apple שעובד עם האייפד פרו שלהם. ומה ההבדל בעצם? אם נדלג על ההשוואה בין אייפד למחשב (פיהוק) ההבדל הגדול בין העיפרון של apple לעט וואקום הוא שבאחרון הייתי מציירת על משטח שמונח על השולחן בעודי רואה את ההתרחשות של הציור על המסך, ואילו עם האייפד והעיפרון של אפל אני מציירת ישירות על המסך, ממש כמו עיפרון וניר אמיתיים. וזה הבדל ענק! יש לאייפד גם תוכנת ציור נהדרת (בתשלום)  בשם Procreate שאני מתוודעת יותר ליכולותיה ויכולותיי באמצעותה מדי יום ואת כל האיורים בפוסט הזה ציירתי בה. 

וקורה בעצם משהו מדהים - השלם גדול מסך חלקיו. הציורים שלי הלכו קדימה ולא אחורה!

 כל חששותיי נגוזו. מסתבר שציור עם צבעים וניירות אמיתיים לעומת ציור במחשב  זה שונה מאוד אמנם, אבל את הרגש, הסגנון, ההבעה, האמירה - אני לוקחת איתי לכל מדיום - דיגיטלי או פיזי.  הרגש שכבר קיים בעבודותיי - נשאר, העוצמה קיימת גם במעבר לדיגיטל, ואפילו יש אנרגיה חדשה בזמן הציור במחשב  - מרוכזת ומהירה מאוד, שאני מאוד מאוד אוהבת. לא יכולה להפסיק לצייר (טוב, מה חדש בזה? :) )...

 בטח בקרוב אתגעגע לניירות ולצבעים האמיתיים, ואחזור אליהם בשמחה, אבל האפשרות לעבוד גם מחוץ לבית, לצייר בבית קפה כאילו אני מול שולחן העבודה שלי העמוס צבעים  וחומרים - היא לא פחות ממושלמת. אני נהנית כל כך ומרוצה שאפשרתי לעצמי את כלי העבודה מאפשר החוויות הזה. ומה אתם חושבים על כל זה ועל הציורים החדשים שלי?

אני אוהבת את עמוד האינסטגרם שלי ומטפחת אותו באהבה רבה - בואו לבקר :)