כשאני מביטה על היצירות הקטנות האלה של לידיה ריצ׳י, עולה לי בראש קפסולת זמן. לידיה ריצ׳י בוחרת אובייקטים מילדותה ונעוריה (כנראה שילדותנו התרחשה ביבשות שנות אך בשנים חופפות, כי האובייקטים שלה מוכרים לי היטב) ומפיחה בהם רוח חיים מחודשת על ידי אמירה אישית ורגשית מאוד. הם מפוסלים ברגש וניכר עליהם כי יצרו אותם ידיים אוהבות, שנראה שחיפשו לגעת בזכרון ילדות ספציפי מאוד ולהחיות אותו באמצעות האוביקט החדש-ישן.
לפסלים של ריצ׳י יש מראה ישן, אך לא ישן-מיופייף, קוסמטי בלבד כמו של סגנון השאבי שיק - אלא ישן של קמטים, קילופים - פגעי זמן, שימוש יתר, טמפרטורה, לחות, ולכלוך.
רגעים יקריה מחייה המוקדמים ומחיי משפחתה מונצחים באובייקטים היפהפים והמיוחדים האלה שלה, לאו דווקא רגעים שקרה בהם משהו גדול, לפעמים דווקא היומיומי שחזר על עצמו כרוטינה - הוא זה שזוכרים ומוקירים אותו הכי הרבה.
את הפסלים הקטנים היא יוצרת משאריות סקראפ, ניירותֿ, אובייקטים קטנים ועטיפות שהיא שומרת לעצמה בחדר העבודה. בעבודתה היא בכלל מעצבת גרפית, ואת הערבים שלה, או אולי הלילות, היא מקדישה לפסלים הללו. יצירת כל אחד לוקחת ערב אחד.
לטכניקה של שימוש בחומרים שמצויים בסביבתה, ושהיא עושה בהם שימוש כפי שהם, בניגוד לשימוש בחומרים מיוחדים שנועדו לאמנות, קוראים Objets trouves - ״חפצים שנמצאים״ בצרפתית. ואיך היא בוחרת את החפצים שיהפכו לפסלים? היא מעדיפה את הפריטים שנעשה בהם הכי הרבה שימוש יומיומי - כי היא מאמינה שדווקא בהם טמונים הכי הרבה זכרונות. ומכיוון שגם היא עצמה יוצקת כל כך הרבה רגש וזכרונות פרטיים לכל פסל-
הם מעוררים גם בנו הצופים רגשות מאוד חזקים, שמהדהדים מחויות דומות בילדותנו שלנו.
אני כל כך אוהבת את הקופה הרושמת הזו. היא יצרה אותה בין היתר מדפי מדפסת ישנים עמוסים בספרות- ומפתקי חישוב הכתובים בכתב יד. הקופה נראית לרגע אחד כל כך אמיתית, בלויה מרוב שימוש, פתיחה/סגירה, וחבטות קטנות שבטח חבטו בה בכל פעם שנתקעה וסרבה לשתף פעולה ולהפתח , וברגע הבא - מקסם שווא, משחק של כמה ניירות וקרטון ישן עם כמה קוביות צבועות, ואז שוב - קופה רושמת מושלמת, ואנחנו מזגזגים בין שתי המציאויות האלה ואי אפשר שלא להתפעל.
והאופנים האלה למשל. אני מכירה אותם! הם היו של אח שלי, ואחרי זה קצת שלי! אני חושבת שאפילו התנופפו להם סרטים מהידיות. מאיפה היא מכירה אותם? איך הם הגיעו לכאן?
הטייפ דאבל קאסט לא מעביר בכם רטט של נוסטלגיה ושמחה ילדותית? לי הוא מזכיר את הטייפ הראשון שלי, אני זוכרת שהקלטתי בו את מצעדי הפיזמונים, ובמיוחד שירים של הביטלס שעוד לא היו לי. שימו לב לכפתור ה- play הלחוץ בזוית המוכרת. העבודה שלה כל כך מדוייקת, ולא בגלל זויות או חיבורים, ההפך הוא הנכון. הדיוק הוא דיוק רגשי, איך החויה היתה, מה היתה המהות של הפעולה, איך חשנו אותה בזמן אמת, למה שמנו לב , מה לא נשכח אף פעם...
מזמן לא ראיתי מקפצות כאלה בבריכות - הן באמת נעלמו?
מדהים בעיני איך האמנית משכילה לקחת זכרון פרטי שלה, ובמגע ידיה הפרטי לא פחות היא יוצרת קסם - הנה אנחנו שוב שם, בשכונה, במסיבת כיתה, בחדר הילדות שלנו בלילה, במטבח - עוזרים לאמא לאפות ומקווים ללקק את שאריות השוקולד מהמטרפה, מנקים את האקווריום מהדגים הצפים...אתם יודעים על מה אני מדברת...
גם החומר, המצע בו היא בוחרת להשתמש - דפים וקרטונים משומשים בעיקר, אלה חומרים ״שמדברים״, שמגע כל יד ניכר עליהם, וגם בלאי הזמן. מדובר על חומרים זולים, פשוטים, כמו כל דבר ששחקנו איתו בילדות, לא היקר או היוקרתי משך אותנו אז, וזה גם לא מה שמושך בעבודות שלה. מעניין לגלות שלפעמים היא עושה שימוש בחומרי עבודה שהיא מוצאת בבית ילדותה, בו אביה עדיין מתגורר, ומסתבר שלא זרק כלום - כך שבסיבוב קצר שם היא יכולה למלא שקית בחומרי השראה ופשוט לשבת לעבוד...
המכוניות של פעם, שהיו עוברות רק מדי פעם ברחוב, ומפריעות לנו לשחק ״פינות״ (משחק אדיר, זוכרים?) ו״שבויים״, הן היו חמודות, המכוניות היום כבר לא חמודות כל כך... וזוכרים איזה כבוד היינו נותנים ל״מכוניות אמריקאיות״?
גם לא היה דבר שאהבתי יותר מללכת להיכל ההחלקה על סקטים. היה לי קראש מטורף על זה, וזה לא קרה לעיתים קרובות מספיק, אם יורשה לי למחות עכשיו. זה תמיד נראה לי כל כך בוגר וחו״לי ממרומי גיל שש של אז. אפילו היום אני מתלהבת קצת כשאני רואה סקטים. ו
שימו לב ל״דלות״ החומר וכמה דווקא אותה דלות עושה את העבודה - יש כאן קרטון בלוי וכנראה עוד אריזה צבעונית,וגם עוד כמה ברגים בסך הכל. אין חומר יותר ״עלוב״ לכאורה מזה. אבל היא בחרה ליצור גלגל אחד בכתום חלק, ואילו הגלגל השני ״מלוכלך״ באותיות מן הדפוס - וזה פשוט מרגיש נכון, אותנטי, בלוי וחרוץ (מלשון חריצים). מוסיפה לכך גם עבודת החיתוך וההדבקה - לא נעשה ניסיון ליצור גלגל מושלם, מרהיב, בנוי מושלם מבחינה גאומטרית, היא לא תבחר לחתוך במכונת חיתוך דיגיטלית, לדוגמא - היא פשוט הופכת את החסרונות ליתרונות, לא מסתירה את הפגמים וחוסר המושלמות, וזה מקסים. מה שמוסיף עוד עומק הוא הבחירה בקרטון המתיישן, מתקלף ומזדקן הזה - בחירה שמזכירה את גילן האמיתי של הגלגיליות בזכרון - כשלושים שנה.
העבודה הזו נעשתה בהשראת היום בו גילתה שאביה הביא הבית הלראשונה טלויזיה צבעונית, היא היתה בסלון כשפתח את הארגז והוציא אותה. אתם זוכרים את הרגע המדויק כשזה קרה אצלכם במשפחה?
גם לכם היה מכשיר דומה בבית, טרום עידן הוידאו? שימו לב שגם פה כמובן, כמו בכל עבודה - למרות שהיא יצרה את זה בשנים האחרונות, זה נראה כאילן התיישן, שהזמן השאיר בו חותם, קמט, מכות פה ושם... החומרים שלה הזדקנו כמו החפץ המקורי. ייתכן מאוד שחומרי הגלם עצמם ישנים למדי.
אם תפתחו את הבויעדם של סבתא בטח תמצאו כאלה. שלוב משגע בין נייר עיתון מצהיב, וירוק רעל מהפיפטיז.
כשאני מביטה על מתקן המים הזה, אני יכולה לראות את התאורה המשרדית של פעם, את הקיוביקלס, השטיחים החומים מקיר לקיר, מוסיפה בדמיון גם כמה עובדים-גברים עם פוני ומשקפי רטרו...ואפודה חומה (לא יכולתי להתאפק!)
תראו כמה הפסלים קטנים בעצם, נכון שהם נראו לכם גדולים יותר? זה כמו שהיינו ילדים וחדר נראה לנו ענק וכשאנחנו נכנסים אליו שוב כבוגרים הוא בעצם די קטן...
ותשומת לב אחרונה למשהו - היא כל כך טובה בלהתאים פאטרן לצורה הפיזית של האובייקט. אני משוגעת על הדוגמה בזהב ועל זהר הארט דקו המיושן והרומנטי שהיא מביאה איתה (אני מזהה שם לוגו ישן של קודאק? ) ועל זה שהיא ויתרה על חצי ממנה בטבעיות, ושימו לב למדבקה שמכסה בלי להתנצל את כל צדו של הפסנתר.
פליפלופ משין. אחלה משחק... ולידיה ריצ׳י - היא באמת שחקה אותה!
העבודות המקסימות שלה מספרות עליה ועלינו, על הילדות שלה ושל כל אחד מאתנו בעצם. על המשפחה, הבית, האוכל, חיי היומיום, הטיולים, ומה לא בעצם?
כמה נדיב מצדה, וכמה מקסים שאפשר להנות כל כך מחתיכות נייר ישנות הן כיוצרים והן כצופים!
לסדרת העבודות קוראים from scraps ואתם מוזמנים לבקר באתר ולהתרשם מעוד עבודות בסדרה.
