יום שני, 27 בינואר 2020

להגשים את החלום

הנה פוסט שפרסמתי בפייסבוק וזכה לכל כך הרבה תגובות והתרגשות שחשבתי שבטח אני צריכה לפרסם את זה כאן בבלוג, ולחלוק את זה גם עם הקוראים הותיקים והאהובים של הבלוג שלי.

האמת היא שזה לא סיפור חדש, ופה ושם דווקא ספרתי חלקים ממנו פה בבלוג, אבל זו פעם ראשונה שאני מספרת אותו כמעט במלואו. כל זה קרה לפני כמעט שנה וחצי, וכמו ששמתם לב אם קראתם את הפוסט הקודם למשל - גם היו אחרי זה עוד ארועי המשך שמחים ומרגשים.

אני שמחה שפרסמתי את זה בכל זאת, למרות שזה מרגיש מאוד אישי, בגלל שמסתבר שהספור המיוחד הזה מעורר בחבריי בפייסבוק מוטיבציה והשראה לנסות ולהצליח גם עם החלומות שלהם. 
וסביב השראה הרי סבב תמיד הבלוג הזה, וגם ההרצאה  המדוברת (שהיתה בכלל במסגרת כנס שאני יזמתי בנושא חלומות) שמתחילה את הסיפור. 


הנה זה-


כשפניתי להגשים את החלום הענק שלי כמאיירת אופנה - להיות נוכחת בתצוגה בשבוע האופנה בפריז, לא היה לי שמץ של מושג מאיפה מתחילים להגשים דבר כזה... הרי הזמנה לתצוגה אי אפשר לקנות בכסף, רשימת המוזמנים מורכבת מדוגמניות על, שחקניות הוליוודיות, נסיכות עשירות ממדינות המפרץ, קניינים של חנויות ענק ועיתונאי אופנה מהשורה הראשונה, לצד בלוגרים מובילים עם מיליוני עוקבים. איך בכלל מתחילים לגשת לזה עם אלפיים חמש מאות העוקבים שלי באינסטגרם? 

אבל זכרתי את ההרצאה והספר של יובל אברמוביץ׳ ושצריך לצעוק את החלומות שלי ולבקש עזרה. וגם לעבוד קשה לקדם בעצמנו לכל כיוון. אז מכיוון שלא ידעתי איך מתחילים באופן מקובל ונורמלי ולא הכרתי אף אחד- עשיתי בדיוק את מה שאף אחד לא עושה, אם כי באמת בתמימות- פניתי לדוגמנית על בינלאומית סופר מקושרת שאיירתי כמה חודשים לפני כן ושלשמחתי הגיבה אז בחום ופרגון לאיור. 
ספרתי לה על החלום שלי לשבת בתצוגה  בפריז ולאייר ושאלתי אם יש לה קצה חוט בשבילי - מאיפה מתחילים לנסות לקבל הזמנה? והיא? היא לא ענתה... טוב, זה היה ברור. קפצתי קצת גבוה מדי לניסיון ראשון. 

מרוב שזה היה מוגזם ומביך בעיני לשאול אותה, זה כבר נתן לי בטחון להמשיך בצנורות היותר מקובלים. התחלתי במשך כחודש לצעוק את החלום, לפנות לכל מי שאני מכירה פה בישראל, לברר מיילים של יחצני מותגי האופנה בחו״ל ולבקש הזמנה. בניתי תיק עבודות, אשכרה עבדתי בלנסות לקבל הזמנה. ו... כלום לא קרה. הגעתי למסקנה  שטוב שאני על זה, מתקדמת ולומדת, וגם אם
תעבור שנה עד שאצליח זה עדיין יהיה השג מדהים וככה אני לומדת להכיר את העולם הזר הזה. 
והנה אנחנו שלושה שבועות לפני שבוע האופנה. אני מבואסת שלא הצלחתי. למרות שאני לגמרי מבינה שזה קשה ביותר. אך אני באובססיה. האם עשיתי הכל? האם מיציתי את כל האפשרויות? 
אני יוצאת לסבוב להרגע. מתיישבת על ספסל. זה שישי בלילה... אני כותבת שוב לדוגמנית העל שמקושרת לכל בית  אופנה  ולא מאמינה לעצמי על ה״חוצפה״ כי זה הכי לא  אני לפנות פעמיים ולהציק. אני כותבת לה שאני מתנצלת שאני כותבת שוב אבל זה כל כך חשוב לי. מילדות אני מציירת אופנה כל יום וזה החלום שלי לשבת בתצוגה בפריז ולאייר. הכנתי תיק עבודות. האם היא יכולה לתת לי שם או אימייל של אדם שאני יכולה לשלוח אליו את הפורטפוליו ואולי יעזור לי להכנס לתצוגה? 
שלוש שעות אחרי זה אני עומדת עם פה פעור ולא מאמינה למראה עיני. היא ענתה לי שהיא בטח תהיה עסוקה ואצטרך להזכיר לה כמה פעמים אבל אני יכולה לבוא איתה לתצוגות. 
ההפתעה והשוק מתחלפים בלחץ ופחד.   ובשמחה גדולה. אני מחליטה לנסוע עם משפחתי לכל עשרת ימי התצוגה לפריז, ממילא שבוע האופנה יוצא בחופשת סוכות ותכננו לנסוע לשם. רק שרצינו טיול קצר יותר ועכשיו אני לא יודעת לאיזו תצוגה אכנס אז אנחנו הולכים על בטוח. 
אני מגשימה את הפתגם שאני מאמינה בו שההזדמנות רוקדת רק עם מי שנמצא כבר על רחבת הריקודים. אין משמעות לכל זה אם אני לא הולכת על זה בגדול ונוסעת. גם בלי הבטחון לאיזו תצוגה, מתי,  והאם בכלל... 

אם אתם חושבים שנכנסתי בסוף לתצוגה אתם צודקים מאוד. אבל אחרי כל כך הרבה עליות ומורדות וסיבובים... קדמו לזה תזכורת שלי שאני מגיעה, הודעה שלה שבסוף זה לא יקרה, הודעה שלי שלא קבלה תגובה, הגעה שלי לפריז בכל זאת תוך החלטה לא להתבאס ולהנות מפריז בלי קשר לשבוע האופנה, תכנון שאכן הצליח עד שהגיעה הזמנה לתצוגה לחדר המלון שלי ורק כשפתחתי גיליתי שלא יועדה לי אלא לחדר אחר. אז הגיעה באסה שלי והחלטה שזה לא יקלקל לי אלא יקדם אותי, פניה נוספת אליה שוב אחרי התלבטות רבה ביותר כי זה כבר ממש מביך ומציק, תשובה שלה  עם הצעה ללכת איתה לתצוגה של אוף וויט ( איתה? לפסוע לצד דוגמנית על? אופס...) , לחץ הסטרי שלי ויום שלם של חיפוש בגד מתאים, משהו שהשתבש ביננו ופספסתי את התצוגה, ואז-פיצוי שלה שהזמינה אותי לתצוגה של ולנטינו הנערץ עלי ביותר בעולם, ואחר צהריים קסום שם שלא אשכח לעולם. זה כלל בסופו של דבר גם פרגונים שלה, העלאת איור שלי לחשבון שלה, וצילום איתי בו היא מתייגת אותי כמאיירת האהובה עליה. 

אז כן, צעקתי את החלום שלי וזה עבד.

זה לא היה קל אבל זה פיתח אותי ולימד אותי המון ומילא אותי אושר והכרת תודה. ולימד אותי שיש אנשים מקסימים כל כך שיעזרו בשמחה, וזה לא תלוי מעמד או מצב סוציו אקונומי או גאוגרפיה. וכשעושים משהו מכל הלב ובמלוא הרגש, זה נוגע.

אם התרגשתם יחד איתי פה מזמינה אתכם לעמוד האינסטגרם שלי, שאני חושבת שבזכותו התאפשר הרבה מהקסם-  https://www.instagram.com/iris_fogel_ben_ hamou

2 comments:

  1. את משהו משהו.מהזן שלא מוותר עד שאת זוכה במה שרצית.בטוח שזה מקור השראה לילדייך וחינוך לעשייה.
    הכישרון שלך מוכח. הרבה בהצלחה.

    השבמחק
  2. גם אני בטבעי שלי לא אחת שמתעקשת, אבל החיים לימדו אותי שנכון להיות אחרת ופחות עדינה ומחשבת כל צעד. כיום אני "פושרית" לא קטנה ואני כמעט לא בוחלת באמצעים כדי להשיג מטרות כל עוד אני לא פוגעת באף אחד (חשוב מאוד) ועד כה זה עוזר.

    השבמחק

אני מאוד מעריכה ואוהבת תגובות של קוראים. תודה לכם על ההשתתפות, האכפתיות, והמילים הטובות :)