החודש נפתחה התערוכה צפיפות החומר בבניין החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות. הוזמנתי לסיור מקדים עם האוצרות תמי כץ-פרימן ורותם רוף, והתכוונתי לכתוב על כך כבר מזמן, אבל עם כל שיגעון הוואשי טייפ שהולך אצלי, קצת התעכבתי. אני רוצה לחלוק אתכם את רשמיי ולהמליץ לכם בחום על ביקור בה, ואם אפשר במסגרת שיח גלריה עם האוצרות - מה טוב!
התערוכה, המוצגת באולם הגדול והמרשים בו הוצגה קודם לכן תערוכתו הרטרוספקטיבית של אנסלם קיפר, מיישרת קו עם תערוכות גדולות ובינ"ל - היא גדולה, עשירה, מורכבת להפקה והקמה, וכוללת יצירות של אמנים הודיים הנודעים מאוד בארץ הולדתם ומציגים גם בזירה הבינלאומית.העבודות לוקטו ע"י האוצרות במסעות להודו, בביקורי סטודיו של אמנים רבים, ובתערוכות בינ"ל שונות - אחת העבודות המרתקות והמורכבות ביותר להקמה היתה המעלית של ג'יג'י סקריה שהוצגה בביאנלה בוונציה, עבודה חוויתית המדגימה פן מחיי הודו באופן בלתי נשכח - קל לפספס, היא פשוט נראית מבחוץ כמעלית במרכז האולם :)
אמנים הודים כיום מתיחסים ביצירתם מצד אחד לנושאים מקומיים המעסיקים אותם באופן אישי - פערים חברתיים בארצם, יוקר המחייה, מעמד האישה, מלאכות ומשלחי יד ההולכים ונעלמים, גלובליזציה ומחיקת חותמות תרבותיות, הסטוריה מקומית, מתח בין החיים המודרניים ומסורת וכדומה, ומן הצד השני - הם פועלים בשדה האמנות הבינ"ל, מציגים בבירות נחשבות וירידי אמנות מובילים, ומושפעים מאוד גם מסדר היום הבינ"ל - פוליטיקה, כלכלה, תרבות הצריכה, אקולוגיה, וכו'...
אלמנט נוסף ההופך את התערוכה למורכבת ומענינת במיוחד הוא שמדובר בארץ זרה, אקזוטית ורחוקה שדימויים קסומים ומרתקים שזורים בהתיחסות שלנו אליה - ארץ של מסורות עתיקות וטקסים, וגם של עוני, צפיפות והזנחה,אך גם של עוצמה טכנולוגית וכלכלית, ועם זאת - למרות הזרות, השוני התרבותי והמרחק הגאוגרפי, אני מרגישה שהעבודות מציבות לי מראה, כצופה ישראלית. ביותר מעבודה אחת פגשתי את עצמי, סביבתי ואת ישראל בתוך התערוכה: שכונות עוני המצולמות בוידאו ממבט עילי מזכירות לי את דרום תל אביב, הבדלי מעמדות - לא חסר, חומרנות וצריכת יתר, בגדים כסמל סטטוס, זוגיות- אמנות היא אוניברסלית גם כשהיא אישית ונוצרת בצדו השני של העולם.
התערוכה מגוונת וגדולה: עבודות צבעוניות וגם מונוכרומטיות, עצומות בגודלן וגם צנועות יותר, צילום, ציור, מלאכת יד, פסלי ענק, מיצב, וידאו ארט, והתנסויות מרתקות בתנועה ותאורה.
אני רוצה לשתף אתכם בכמה תמונות מהתערוכה, ואנסה לספר על החוויה מול כל אחת מהן בכמה מילים:
התערוכה מגוונת וגדולה: עבודות צבעוניות וגם מונוכרומטיות, עצומות בגודלן וגם צנועות יותר, צילום, ציור, מלאכת יד, פסלי ענק, מיצב, וידאו ארט, והתנסויות מרתקות בתנועה ותאורה.
אני רוצה לשתף אתכם בכמה תמונות מהתערוכה, ואנסה לספר על החוויה מול כל אחת מהן בכמה מילים:
ג'יטיש קאלאט, סווטופיה1
טריפטיכון גדול מאוד מקבל את פני הנכנסים. זוהי חזית התערוכה.
לציור שפה ויזואלית של פוסטר פרסומת הנתון לתלאות מזג האויר.
כנרמז בשם sweatopia - העבודה מדברת בין היתר על הצפיפות, החום, התפוצצות האוכלוסין
וההגירה מן הכפר לעיר הגדולה, שפשוטו כמשמעו - עולה להם לראש.
שילפה גופטה, ללא כותרת (צל 3)
חוויית מולטימדיה מסקרנת. חיישנים המזהים את תנועות הגוף מקרינים צלליות של הצופים, כאשר שלל מוצרי צריכה מנסים לדבוק בהם, מגיבים לתנועותיהם. חוויה מבלבלת ומרתקת, הגורמת לצופה לשאול עצמו שאלות ביחס לצרכנות וחומרנות, שאלות העולות באופן חד מתוך האינטרקציה הפיזית - האם תרבות הצריכה נדבקת אלינו או שאנחנו רודפים אחריה ורוצים עוד. כשעוזבים את החדר ואת העבודה יש הקבלה להחלטה לצאת מה"משחק" הזה גם בחיים האמיתיים....
לוצ'אן אופדהאיי, שני כיסאות חתונה
בהודו מקובל להביא גלילי בד כמתנת
חתונה: פשמינה, משי או כותנה- הבדים מעידים על סטטוס,
עושר והשתייכות חברתית של מעניקי המתנה.
מנהג זה משתלב גם עם מנהג הנדוניה ו"תמחור" הכלה שלעתים קרובות נאלת להתחתן בניגוד
לרצונה על מנת לעזור לכלכלת המשפחה. בקרב השכבה הצעירה והאינטלקטואלית בהודו
כיום יש התנגדות גדולה למנהג זה ובעבודה זו יש אמירה ברורה בנושא. הכסאות,
באופן יוצא דופן כאשר מדובר במוצג
במוזיאון, מזמינים את הצופים לשבת עליהם
ולהתנסות בחוויה. הם גדולי מימדים, רכים וצבעונים להפליא.
ג'יטיש קאלאט, זעקת הבלוטה, 2009
עבודה שהזכירה לי יותר מכל נוסלגיה ישראלית דווקא, את שנות השמונים והתשעים בהן הגברים פה
היו לבושים בתלבושת אחידה: חולצה מכופתרת קצרה ועט בכיס. אני מניחה שהתמונה הזו יכלה להיות
מצולמת בתקופות שונות בכל מקום בעולם כמעט, אך זו תמונת מצב של הודו בה הבדלי המעמדות
וההשתייכויות המקצועיות ברורים ביותר, ומשתקפים בברור אף בבגדים.
הצופה יכול לנסות ולפענח את מעמד, עיסוק וסטטוס המצולמים לפי תבנית אחידה של כיס חולצה ותכולתו.
העבודה מעלה שאלות על סטראוטיפ, סמלי סטטוס, בטוי אישי מול הליכה בתלם ובעיקר תחושה חזקה של
מחיקת הזהות של העומד מולנו וקטלוגו לפי סממנים חיצוניים.
התערוכה תוצג עד אמצע דצמבר בגלריה ע"ש לילי ויואל משה אלשטיין
בבניין החדש של מוזיאון תל אביב
