חוטים מקשרים

אני אוהבת לפעול לפי תחושת בטן. כשהבטן שלי מצביעה שיש פרט ששווה להתעכב עליו - אני תמיד מקשיבה. למדתי שכדאי לתת לה תשומת לב, כי הדברים בסוף יתחברו, באופן שישמח אותי ויטיב עימי.

והיום בצהריים נגלה לי קצה חוט בצורת תחושת בטן כמובן -

הודעה על פרסום פוסט חדש בבלוג שאני עוקבת אחריו, הזמינה אותי להכנס ולקרוא שכותבת הבלוג משיקה מוצר חדש, שעוסק, כמו כל מוצריה - ברקמה על נייר.

אני לא מחובבות הרקמה האדוקות (כלומר מאוד אוהבת להנות מיופיה של הרקמה, אך לא לרקום בעצמי), אבל נשאבתי לקרוא עוד ועד על המוצר החדש. חשתי שהוא תופס אותי בבטן יותר ויותר עם כל שורה שקראתי - גם משום הוא נראה לי מאוד מוצלח  (תוצרים יפהפיים, ניכרים תכנון ומחשבה מצוינים, הוא מאתגר את כל המשתמשים ללא תלות ברמה וניסיון קודם, הוא כולל את כל מה שנזקקים לו במהלך העבודה, וכו׳) אבל לא רק בשל טיב המוצר המהמם, שדרך אגב - מאוד דגדג לי לקנות וגם להזמין לחנות שלי ולמכור ללקוחות שלי, כי אני מוכרת רק מוצרים שאני ממש מתאהבת בהם.

היתה בהחלט עוד סיבה שנמשכתי לכתוב עליו פוסט שלם פה בבלוג, באופן מאוד יוצא דופן. ועוד לא הבנתי מה היא... עדיין החזקתי רק בקצה החוט.

אז נגשתי לבלוג, זה שאתם קוראים ממש עכשיו, היי! :)

התחלתי לכתוב, במטרה לברר מה מסתתר מאחורי ההרגשה הזו, למה אני כל כך רוצה לכתוב על אסנת ברק והעשייה היפהפיה שלה בתחום הרקמה על נייר?

אני הרי כמעט ולא כותבת פה הרבה על יוצרים מקומיים, ובטח לא על מוצרים מסחריים שלהם, בטח ובטח כאלה שאני אפילו לא מוכרת בחנות שלי, ועוד בלי ידיעתם המוקדמת. אבל - לכו תבינו, תחושת בטן...

אז התחלתי לכתוב - והקצוות התחילו להתחבר..
נזכרתי בבוקר בהיר אחד, לפני שלוש שנים, באמצע יולי 2014.

טילים שוגרו לעבר ישראל באותו בוקר, כמו ברבים מן הימים בתקופה שקדמה לו, אבל הנשים הנפלאות שהרכיבו את קהל המשתתפות בכנס הבלוגינג שארגנתי ושכל כך התלבטתי אם אכן לקיימו בנסיבות האלה, לא נכנעו והגיעו בהמוניהן בהרכב מלא ממש.

גם אסנת היתה שם, ואני זכיתי להיות עדה לרגע אינטימי שהתרחש מולי והוביל אותנו בעצם לכאן היום. כן, נמצא החוט המקשר! (טוב, הערה לעצמי - אני חייבת לכתוב לאסנת לפני פרסום הפוסט, הרי לא אעיז לפרסם רגע אישי שלה בלי הסכמתה. כתבתי לאסנת. שמחה ואישרה. ממשיכים... ). 

על הבמה בכנס ארחתי פאנל של בלוגריות מצוינות - אפרת ליכטנשטט מהבלוג מה את עושה כל היום, קרן שביט מטוב ויפה ואיילת לנדאו מלולה, ולפני כן היתה הרצאה של יונית צוק מהבלוגריסטית. דבריהן היו מחכימים ומעשירים ונגעו בלב הקהל ובליבי. אחרי הכנס, נפרדתי לשלום מהקהל הנהדר, ובדיוק עמדתי במסדרון ליד דלת היציאה כשאסנת יצאה מן האולם. אסנת היתה נרגשת, בדרך שקטה וכובשת, כמישהי שהבינה משהו חשוב. היה אפשר ממש לשמוע את האסימון נופל באותם רגעים של גילוי משמח. היא שיתפה את אחת ממשתתפות הפאנל בגילוי שחוותה - שאפשר לעשות בדיוק את מה שאוהבים. ושזה מספיק טוב, וזה משהו שמותר להגיד בקול רם, קודם כל לעצמך..
 אני לא אצליח לתאר את החויה הזו באופן מילולי כפי שהיתה באמת, אני בפרוש מוסיפה כאן מילים - אבל זו היתה רוח הדברים ממש.

אז תסלחו לי אם המילים שלה ושלי מתערבבות, כי רבות הפעמים שהמחשבות האלה עברו גם בראשי, הפעמים שהעזתי וגם אלו שלא העזתי לעשות את מה שאני באמת אוהבת - לא להתבייש, לא לחשוב שזה לא מספיק חשוב, להבין שהדבר האחד הזה שאנחנו הכי הכי אוהבים הוא כרטיס הנסיעה האמיתי היחיד שיש לנו לעבר הצלחה אמיתית.

טוב, מספיק עלי, נחזור לאסנת... היה נראה לי כמתבוננת מן הצד שאסנת קבלה לגיטמציה ואישור פנימי, בעקבות מה ששמעה בכנס, שמותר לעשות את מה שאוהבים ולהגיד את זה בקול, ומשם בעצם להתחיל לפעול באמת במלוא הכוח להגשמה. היו שם גילוי, איפשור עצמי, aha moment.  התרגשתי להיות נוכחת ברגע הזה, אסנת היפה זהרה בו.

זמן קצר לאחר מכן אסנת הקדישה לכנס ולרגע הזה פוסט שלם בבלוג שלה. היא הודתה בפה מלא, אולי אפילו לראשונה, אינני יודעת - רקמה על נייר  זה  זה מה שאני אוהבת לעשות וזה מה שאני עושה.ֿ

ועכשיו, תראו מה קורה ברגע שמעזים להודות באהבה שלנו, כשמעיזים לתת לה מקום של כבוד, לרומם אותה, לשלוח אותה החוצה אל העולם - כמה דברים טובים ויפים עברו על אסנת עם רקמות הנייר שלה מאז? בשלוש השנים שעברו מאז הגיעו מוצרים יפהפיים, וחנות, ועוד ועוד רקמות, ותמונות, וסדנאות, ועוד המון פוסטים בבלוג.

אני עקבתי בהנאה ובסקרנות, עם חיוך והערכה, בשקט.
אבל היום משהו משך אותי לכתוב ולספר לכם שיש לאסנת ערכת רקמה על נייר והיא יפהפיה ומוצלחת כל כך בעיני, אבל עליה, אני כבר אשאיר לאסנת לספר - היא עושה את זה מצוין.
ואני, את החוט שלי כבר מצאתי.  :)