פרק חדש בפודקאסט - עם אירה חרקובסקי דותן

 

אתם כבר יודעים שיש לי פודקאסט חדש! הוא נקרא דרכים נפגשות, ובכל פרק אני פוגשת בו אשה יוצרת אחרת וביחד אנחנו מתבוננות על על הדרך היצירתית היחודית שלה ועל נקודות המפגש ביננו.   לכל פרק יש גם נושא על, שאני מתאימה אישית לפי האורחות. הפעם דברנו על נדיבות. כשתשמעו את אירה חרקובסקי דותן, האורחת בפרק, תבינו למה בחרתי דווקא בנושא זה.    היה בין אירה וביני מפגש מרתק ועמוק ומרגש עד מאוד, ושתינו יצאנו ממנו בהיי. אני ממליצה לכן להאזין, ולשתף את מי שיכולה להתעניין בזה ולהנות מזה גם. מזמינה אתכן גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק. וכמובן שאשמח אם תכתבו לי ותספרו מה הפרק עורר בכן.    אפשר להאזין באפל פודקאסט, ספוטיפיי פודקאסטס או בקישור זה:  https://drkym-npgshvt.simplecast.com/episodes

יש לי פודקאסט חדש

 לפני יותר מעשור התחלתי את הבלוג הזה, וממש אתמול פרסמתי פרק ראשון בפודקאסט החדש שלי, אני רואה בו המשך ישיר ואורגני לבלוג. הוא ממש צמח ממנו ובזכותו. אפילו האורחת הראשונה בפודקאסט - איילת לנדאו, היא קולגה ותיקה  מהימים הראשונים של הבלוג, עת היה גם לה בלוג מקסים של השראה ויצירה.

בשנים שעברו מאז, הלכנו שתינו בדרכים נפרדות ומפותלות שלפעמים גם נפגשו, ועל כך אנחנו משוחחות בפודקאסט החדש - שגם שמו מוקדש לדרך, ממש כמו הבלוג הזה. הפודקאסט נקרא ״דרכים נפגשות״ בכל פרק מתארח אדם אחר שמספר על הדרך היצירתית שלו והיחודית שלו ואנחנו מדברים גם על נקודות המפגש המשותפות בין שנינו.

למפגש עם איילת בחרתי בנושא העל ״המבט״, כי נראה לי שהוא מתאים לה באופן מיוחד. מימיה בבית הילדים בקיבוץ, בו לא היה מבט שמתמקד ורואה כל ילד כאינדיבדואל, דרך פרויקט ״חשופה״ שלה שבו היא נותנת בדיוק את המבט המיטיב הזה לנשים שהיא מצלמת ברגשיות ואינטימיות,ועד ההגשמה המופלאה שלה כמטפלת באמנות ובצילום. 

אנחנו משוחחות בפרק גם על ההתנסות הנהדרת שלי בקורס הפוטותרפיה שלה ועל העצה המעולה שקבלתי ממנה ואני משתמשת בה יום יום. 

מזמינה אתכם להאזין לפודקאסט כאן:

או כאן:

https://drkym-npgshvt.simplecast.com/episodes/1-H2tuUQt6

או להקליד ״דרכים נפגשות״ בספוטיפיי או אפל פודקאסטס.

ואשמח אם תשתפו בו את כל מי שאתם חושבים שיכולים למצוא בו עניין, וכמובן  חשוב לי לשמוע מה חשבתם עליו. 

בקרוב אפרסם אם הפרק הבא, אז מוזמנים מאוד גם להמשיך לעקוב. 

חג שמח, איריס

סדרת כתמי הדיו

לאחרונה הצטרף פרינט חדש לסדרת כתמי הדיו בחנות שלי - פרינט מספר 4.

הסדרה נוצרה לראשונה לפני כשנה וחצי, כשיצרתי בסטודיו הביתי שלי עם בקבוקי דיו שחור, טפטפת ונייר לבן שקיפלתי ופתחתי ובכל פעם התגלתה לי הפתעה חדשה בפנים...

מאוחר יותר ציירתי על גבי כתמי הדיו שנוצרו את מה שאני רואה בהם, אבל בסופו של דבר חלטתי לקחת את זה צעד אחד אחורה ולהציע כפרינטים בחנות שלי דווקא את הכתמים הראשוניים. גם אני עצמי הופתעתי בתחילה מההתרגשות סביב כתמי הדיו - אבל מסתבר שהם מדברים אלינו, והתגובות של הלקוחות הבהירו לי את זה :)

בכל אחד מהפרינטים המודפסים באיכות דפוס אמנותי מעולה מככב כתם דיו שיצרתי בסטודיו שלי. כל כתם כזה מקבל פרשנות שונה לחלוטין על ידי האדם שמתבונן בו, ויותר מזה - גיליתי שגם אני, עם הזמן, רואה בו משהו אחר בכל פעם, כלומר יש פרינט אחד, ואינסוף אימג׳ים (או יותר נכון פירושים להם) שמגיעים איתו, וכל צופה מפרש אותו על פי עולמו הפנימי. 

מרתק אותי לקרוא פה בתגובות מה אתן רואות בכתמי הדיו. אל תשכחו לספר לי:)

ואת כל הפרינטים הללו תוכלו למצוא בחנות שלי, לצד פרינטים נוספים (וחלקם אפילו טריים מהשבוע, מסדרה חדשה נוספת שאני עובדת עליה) כאשר על סדרת כתמי הדיו יש הנחה של 20% עד סוף השבוע. 

לצפיה בפרינטים מהסדרה בחנות שלי לחצו כאן

אייקונים אופנתיים על זמניים: לה סמוקינג של סן לורן בצילום של הלמוט ניוטון

 איב סן לורן חשף לראשונה את הטוקסידו הנשי בעיצובו בתצוגת סתיו חורף 1966 שנשאה את השם פופארט. הטוקסידו הנשי היא הצהרה חזקה ושנויה במחלוקת של נשיות - מיניות נשית שלא היתה מבוטאת בעור חשוף או בקפלי בד עדינים ונשפכים אלא בקוים נקיים וחתוכים היטב של ג׳קט ומכנסיים. 

לייזה מינלי, קתרין דנב, לולו דה לה פלאז, לורן בקאל וביאנקה ג׳אגר - איקוניות הסטיל של התקופה אימצו מעתה והלאה את הסמוקינג. 

את ג׳קט הטוקסידו הלבן לבשה ביאנקה ג׳אגר אפילו בחתונתה עם מיק ג׳אגר, וציוותתה לו חצאית לבנה שכיסתה על בטן של הריון. 

חליפת ״לה סמוקינג״ המקורית של סן לורן כללה מכנסיים בגזרה ישרה, חולצה לבנה, עניבת פרפר, חגורת סאטן רחבה, וג׳קט מחוייט. כל זאת יחד נועד לתת מענה נשי לחליפה הגברית ולטשטש את הגבולות המגדריים של הבגד.

פייר ברג׳ה, שהיה שותפו של  סן לורן בעסקים ובחיים אמר:

ומה מדגים אמירה זו ואת מעמדה של ״לה סמוקינג״ כסמל להעצמה מינית נשית, יותר מצילומו האייקוני של הלמוט ניוטון למגזין ווג בשנת 1975?

הלמוט ניוטון הפך את הסמוקינג לאייקוני אפילו יותר, בצילומו הבלתי נשכח לווג בשנת 1975. יכולתו להטעין את מי שצילם באנרגיה מינית, הגיעה לשיא עם החליפה האניגמטית והאנדרוגנית הזו. 

הצילום  מציג אישה אנדרוגנית העומדת ברחוב פריזאי צדדי, המואר באורות הרחוב. 47 שנים לאחר שצולם - הצילום שיקי ורלבנטי היום כמו אז. 

הצילומים נערכו באוירה אינטימית ברחוב קטן בשם  rue aubriot במארה, היכן שהלמוט ניוטון גר. השתתפו בו חמישה אנשים בלבד. ניוטון, העורכת, מעצב שיער ושתי דוגמניות - אחת מהן היא  ווייקבה שעבדה עימו לעיתים קרובות. היא  התבקשה לעמוד הפעם בפוזה  ״דנדית״ - כמו דמות ידועה מהאמנות הצרפתית במאה ה-19, שלפי בודלייר ״אין לו עיסוק או מקצוע מלבד אלגנטיות״. 

היה צורך לצלם בלילה, ולא נעשה כל שימוש בפלאש, רק באורות הרחוב. ניוטון משמכש כאן בתפקיד צלם פפראצי, תופס במצלמתו פבינת הרחוב שלו את הצילום ״כבדרך אגב״... דמות אנדרוגנית של אישה גברית ברחוב פריזאי בלילה. הסמוקינג נותן לה עוצמה. היא יציבה ובוטחת, אי נגישה, אוחזת בסיגריה - הכי גברי והכי נשי. 

ובכל זאת, למרות הרחוב המוכר ותנאי הצילום האהובים והדוגמני הקבועה, משהו מאוד יוצא דופן בצילום הזה של ניוטון. מנחשים מה? הדוגמנית לבושה...

ואכן, הוא צילם תמונה שניה, ובתמונה זו הסצנה זהה לחלוטין, אך נוספת לה גם הדוגמנית השניה, בערום מלא.  

אתם בוודאי מכירים את הציטוט הידוע של סן לורן על ההבדל שבין אופנה וסטייל, אך הנה הציטוט המלא, שמתחיל בדיוק בחליפת הלה סמוקינג  המפורסמת.

את הפוסט הזה כתבתי בעקבות פוסט וסטוריז שהעלתי באינסטגרם שלי, שבו עסקתי בימים האחרונים בחליפה הגברית כמקור השראה לאופנה נשית. שיתפתי שם גלריית תמונות רטרו משגעת של נשים שהפכו את החליפה לחלק מהותי במלתחה שלהן, ומזה צמח גם הפוסט הזה על הסמוקינג של סן לורן ועל הצילום האייקוני של הלמוט ניוטון. 

אני מזמינה אתכם לעקוב מקרוב אחרי האינסטגרם שלי, ולהנות מהרחבה של התכנים שבללוג גם באופן יומיומי, יש נושאים מרתקים על הפרק לשבועות הקרובים :) 

למעבר לאינסטגרם שלי לחצו כאן. 

סוף שבוע נהדר, איריס.

על צעיפים ומוזות של דיור

לכל בית אופנה מיתולוגי יש את הגרסה שלו לצעיף משי דק וארוך. אצל הרמס הם נקראים טווילי, אצל פנדי - ווראפי, ללואי וויטון יש את הבנדו, ולדיור - את צעיף המיצה הקרוי על שם המוזה המיתולוגית של כריסטיאן דיור mitzah bricard.

הצעיפים הללו, על אף מחירם שאינם זול כלל, מהווים את האופציה הנגישה והפחות יקרה לרכישת פריט אופנה קלאסי ואייקוני, ומאפשרים גיוון רב בשילובם כאביזר אופנתי בהרבה אופנים שונים.

_{תמוונות: דיור}

צעיפי המיצה מגיעים בעיצובים מגוונים המתחדשים בכל קולקצייה, ומצידם השני תמצאו לרוב את הלוגו של כריטסיאן דיור, שידע להתנופף באלגנטיות מרומזת ברגע המתאים.

_{תמונה: דיור}

לפני שנצלול לדרכים המגוונות לקשירתם של צעיפי המיצה היפים ולהשראות מאחורי העיצובים שלהם, בואו נכיר את מיצה על שמם הם נקראים.

מיצה בריקרד - המוזה של כריסטיאן דיור

בשנות הארבעים של המאה העשרים היתה מיצה בריקרד (Mitzah Bricard) אישה מסתורית, אלגנטית ואקסטרווגנטית, שהגיעה לפריז מרומניה. היא היתה ידועה בסגנונה ההדור - תמיד על עקבי סטילטו, שרשרת פנינים סביב צווארה, ועל ראשה טורבן או כובע עם רעלה. חיבתה להדפס מנומר היתה ברורה לעין, ולפעמים היא אף חרגה מ״גבולות הטעם הטוב המקובלים״ של התקופה ושילבה מספר פריטים מנומרים בו זמנית...

אומרים עליה שמעולם לא קמה מהמיטה לפני הצהריים, ויש ציטוט אהוב המיוחס לה:

"When a man wants to send you flowers, say 'my florist is Cartier״

בעיניו של כריסטיאן דיור, מיצה בריקארד היתה אשת דיור מושלמת - מוזה אמיתית. היא גילמה באישה בשר ודם את מה שרצה לייצג בעיצוביו עבור בית האופנה שלו.

האיחורים, התאטרליות, הדרך הלא שגרתית בה התלבשה, הפאר היומיומי והאלגנטיות וכל מה שכרוך בנוכחות הכריזמטית שלה - את כל אלה הכניסה לבית דיור כמוזה של כריסטיאן דיור, כמנהלת מחלקת הכובעים של הבית, וכחברה קרובה. פרינט הנמר הנקרא על שמה - ״מיצה״ אותו פיתח איתה ובהשראתה, זוכה עד היום לאיזכורים תכופים בקולקציות של בית דיור, והשנה אפילו יותר מהרגיל, כפי שתראו בהמשך הפוסט. 

 "Bricard is one of those people, increasingly rare, who make elegance their sole reason for being״

- Christian Dior

למיצה היה סימן כלשהוא על פרק ידה - אולי מלידה אולי מפציעה, אך היא הפכה את הפגם להצהרה אופנתית וקשרה את צעיפה המנומר סביב פרק ידה. אולי זו היתה ההשראה בגללה בחרו בדיור ב 2016 לקרוא על שמה לצעיפים הדקים והארוכים שאפשר לקשור על פרק היד, על השיער, התיק והצוואר?

כשג׳ון גליאנו עבד על קולקיית הרזורט 2010 של דיור הוא שאב השראה מדמותה של מיצה, שאחד מסימני ההכר שלה, לצד הפאטרן המנומר שנקשר לעד בשמה, הוא גוון הסגול לילך שהיה אהוב עליה ובזכותה כיכב גם הוא בבית האופנה.

_{מאתר vogue.com}

והנה איור שלי בהשראת לוק מקולקציית הקוטור של 2009 של גליאנו לדיור, שכולו מיצה.

_{איור: איריס פוגל בן חמו}

גם מריה גרציה צ׳יורי - המנהלת האמנותית הנוכחית של בית האופנה דיור, והאישה הראשונה העומדת בראש בית זה, ובולטת בבחירות בהשראות נשיות ופמיניסטיות לקולקציות בעיצובה, שאבה השראה רבה ממיצה,

את ג׳קט הבר הנודע של דיור היא בחרה לעטר השנה עם פאטרן מיצה, אל תפספסו את הסרטון שמדגים את התהליך המורכב והמרתק של הכנת הבד בפאטרן זה ושל יצירת הג׳קט. השאיר אותי ללא מילים. ועם רצון עז לג׳קט כזה - ברור!

בכל עונה בשנים האחרונות מוציאים בדיור קולקצית צעיפי מיצה החדשה, אחד הנושאים החוזרים תדירות הוא נושא הספיריטואליזם. כריסטיאן דיור נודע בחיבתו למיסטיקה ולפני כל תצוגה היה מתיעץ עם הקוראת בקלפים שלו. 

_{צעיף מיצה מקולקצית הטארוט החדשה של דיור, וכך ממש ארוזים צעיפי המיצה - בקופסה גלילית לבנה קטנה ואלגנטית.}

גם בקולקציה הנוכחית של דיור  יש צעיפי מיצה יפהפיים בהשראת הספיריטואליזם, אך אני רוצה להתמקד דווקא בקולקציית הריזורט 2018ֿ, אותה ביססה מריה גרציה צ׳יורי על איורי חפיסת טארוט נשיים בשם motherpeace משנות השבעים.

בקרוב אפרסם פוסט מהמם על קלפי טארוט בעיצובים שונים, ןבינהם אספר יותר על הקשר בין טארוט לעולם האופנה, ואפרט גם על הקשר היחודי של בית דיור על שלל מעצביו לאורך השנים לנושא זה.

_{Dior Resort 2018 - VOGUE.COM}

_{צעיפי מיצה מקולקציית motherpeace מ 2018}

  ״צעיף לאישה הוא כמו עניבה עבור הגבר, והאופן בו היא קושרת את הצעיף מביע את האופי שלה״, כך כתב כריסטיאן דיור.

ובאמת יש דרכים רבות בהן ניתן לקשור את צעיפי המיצה הארוכים, הדקיקים והאלגנטיים- אפשר לכרוך אותם סביב הצווארבסוגי קשירות שונות, על רצועת תיק - מלופפים או קשורים בקשר פרפר, על פרק כף היד, סביב כובע, או במגוון .תסרוקות

דוגמאות וצבעי הצעיף ישפיעו על הלוק הכללי , וישתלבו בו בהרמוניה, או בקונטרסט אופנתי עכשווי.

_{תמונה: דיור}

_{תמונה: דיור}

_{תמונה: דיור}

תמונה: דיור

באופן כללי, צעיפים הם ביג דיל בעונת החורף הקרובה, אם לשפוט לפי תצוגת קולקציית סתיו חורף 21 של דיור. מריה גרציה צ׳יורי גדלה באיטליה בשנות השבעים והיתה מוקפת צעיפים בילדותה שם, והיא החייתה את הזכרון הזה בקולקציה הנוכחית . הנה סרטון מרתק על מאחורי הקלעים של הכנת צעיף מהקולקציה המדגים את העבודה הרבה והקפדנית מאחוריו. מיד אחריו יש סרטון של דיור המדגים כיצד ניתן לקשור את הצעיפים על הראש.

^{אפשר גם כחגורה. מתוך אתר דיור}

_{מאתר דיור}

מקווה שאהבתן את הפוסט, ושגם בכן התעורר חשק עז לצעיף משי מרהיב לקראת החורף. מזמינה אתכן להגיב, ולעקוב אחרי באינסטגרם, שם אני משתפת גם באופן יומיומי בפיד ובסטורי. ומוזמנות כמובן גם להרשם לדיוור ישיר באימייל של כל לפוסט חדש בבלוג. ההרשמה בתיבה בצד ימין של הבלוג.

תודה שקראתן :) איריס

הביטלס שלי

 

אני בת 12 ומבקשת מסבא ווקמן סוני ליום הולדת. אנחנו קובעים יום ואני באה אליו ישר מבית הספר ומבקשים גם מאח שלי שגדול ממני בכמה שנים להצטרף כי הוא מבין בדברים כאלה. אנחנו יורדים במורד הנביאים שמאלה לקינג ג׳ורג׳ ומגיעים לדיזנגוף סנטר המוכר והאהוב שבו התרחשו כל הקניות המרגשות של התקופה - זוגות ליוויס ראשונים, שעון סווטץ׳, מוצרי פופ בחנות קרוסל.

במשביר לצרכן אנחנו בוחרים ווקמן, לפי המלצתו של אח שלי, והוא בוחר בשבילי גם שלוש קסטות שטוב להתחיל את חינוכי המוזיקלי בהן - סרג’נט פפר של הביטלס, דמיין של ג’ון לנון וחתונה לבנה של שלום חנוך. קסטת הביטלס עם העטיפה הססגונית והמושכת נפתחת מיד כשאני מגיעה הביתה ונתחבת לווקמן בסקרנות. מהשיר הראשון שהאלבום נקרא על שמו, דרך שיר מספר שלוש ״לוסי אין דה סקיי״ - זו התאהבות טוטאלית משמיעה ראשונה.

הקסטה לא עוזבת את הווקמן חודשים רבים ואני מקשיבה לה כל יום וכל היום. את שתי הקסטות האחרות שקנינו לא זיכיתי ביותר מהקשבה אחת בתקופה ההיא. הייתי מוקסמת מדי מסרג׳נט פפר ומהביטלס. כעבור כמה חודשים הרגשתי מוכנה להתקדם והחלטתי לקנות את אייבי רואד. לא היו בשכונה חנויות מוסיקה אבל פעם בשבוע הייתי נוסעת אחרי בית הספר לסבא כי היה לי חוג אמנות בדובנוב, ממש קרוב אליו, ואני גרתי די רחוק משם. הייתי הולכת מביתו ברגל לחוג ואמא היתה מחזירה אותי הביתה בערב.

בדרך לחוג באותו שבוע נכנסתי לחנות המוסיקה החשוכה בקומה התחתונה של לונדון מיניסטור ושאלתי אם יש את אייבי רואד. התאכזבתי מאוד לשמוע שלא ויצאתי בלי הקסטה, התכנון לא התממש. בדרך חזרה מהחוג חשבתי כמה שאני רוצה אותה כבר והחלטתי לנסות שוב - אולי לא שמו לב או לא בדקו באמת וענו לי סתם? אז חיפשתי בעצמי והנה היא היתה שם, והפכה שלי.

גם לאייבי רואד הקשבתי ללא הרף והוא החליף את סרג’נט פפר. אחרי כמה חודשים הגיע תור לט איט בי ואחרי זה כבר היה גם פטיפון ואחרי שנה שנתיים גם קומפקט דיסק והתווספו בהדרגה כל התקליטים והקסטות והדיסקים וכמובן ספר המילים של השירים שהפך בלוי מרוב שימוש, ונפלה לו הכריכה עם דיוקנותהם האהובים המצוירים, אבל כבר ידעתי את כל מילות השירים בעל פה.

אי אפשר לכמת את הימים והערבים של ילדותי ונעוריי ששכבתי במיטה בחדרי בבית הוריי, והאזנתי לכל אלבומי הביטלס,

ובלילות הייתי הולכת לישון עם הפסקול שלהם - הפסקול של חיי, והייתי יודעת כך בדיוק מתי נרדמתי לפי השיר האחרון שזכרתי בבוקר שהביטלס שרו לי כשיר ערש.

ואם אתם מתרגשים מהביטלס כמוני ואוהבים את האיור שלי, תוכלו לקנות אותו כפרינט סופר איכותי בחנות שלי.

סדרת פוסטים חדשה על פריטי אופנה איקוניים - תיק שאנל 2.55

אני עובדת על  סדרת איורים חדשה שלי - שעוסקת בפריטי אופנה איקוניים. בחרתי כמה פריטים שהם טיימלס, ממש אבני דרך בתולדות האופנה, ומאחורי כל אחד מהם יש גם סיפור מרתק. לצד כל איור אני משתפת גם בסיפורו של הפריט. ונתחיל באחד מעניין במיוחד-

תיק 2.55 של שאנל.

התיק הראשון שעיצבה קוקו שאנל ב- 1929 היה תיק קלאץ׳, בדומה לכל תיק של בנות החברה הגבוהה בתקופה ההיא. אך מסתבר שלקוקו עצמה לא היה קל לאחוז את התיק בעוד בידה האחת כוס יין ובידה השניה מתאבנים, והיא אף התלוננה שנהגה לאבד כך את תיקיה.

אז בפברואר 1955 שינתה קוקו שאנל לנצח את עולם האופנה עם תיק 2.55 - שלו היו מחוברות לראשונה שתי רצועות לנשיאה על הכתף.

התיק הפרקטי היה להצלחה אדירה, ומרוב ביקוש באותה שנה נאלץ בית האופנה לסרב לחלק מההזמנות. לראשונה בהסטוריה, בנות המעמד הגבוה קבלו אישור שלא לאחוז את התיק בידן אלא לשאת אותו על כתפן.

ומדוע הלוגו המפורסם של שאנל שכולנו מכירים, זה המורכב משתי אותיות סי המשולבות זו בזו, אינו מופיע על גבי מנעול התיק? את הלוגו הזה הוסיף לתיקים קרל לגרפלד רק בשנות השמונים. תיק 2.55 המקורי של שאנל כלל מנעול הנקרא מדמואזל, כמחווה לרווקותה של קוקו שאנל.

פרטים רבים בתיק המקורי לקוחים מהביוגרפיה שלה, החל מהצורך הפרקטי שלה בתיק עם רצועה, דרך מנעול המדמואזל כאמור, אבל זה לא הכל - פנים התיק מרופד בעור בגוון בורגונדי, מקובל לייחס את הבחירה בגוון זה לזכרון של קוקו שאנל מימי ילדותה בבית יתומים במנזר - זה היה צבע המדים של היתומים.

הרצועות העשויות שרשרת חוליות עוררו מספר השערות - יש הטוענים כי עוצבו בהשראת תיקים צבאיים משנות העשרים, בעוד אחרים חושבים שעוצבו בהשראת חגורות המטפלות במנזר, אליהן נקשרו צרורות של מפתחות. כך או אחרת, כוונתה של קוקו שאנל היתה ליצור רצועות קלות לנשיאה ויפות כתכשיט.

תא החבוי בתיק מתאים לשמירת דברי ערך סנטימנטליים - מספרים ששאנל טמנה שם מכתבי אהבה שקבלה. ואילו הכיס האחורי החיצוני טומן בצורתו רמז לחיוכה של המונה ליזה - השראה ששאנל אהבה במיוחד.

העור ממנו עשוי התיק עובר עיבוד שמעניק לתיק מראה מעט ישן, ומקבל תיפורים מעוינים בהשראת בדי ציוד רכיבה, השראה נוספת מעולמה של קוקו שאנל - מה שמעניק לתיק צורה נוקשה ויציבה.

התיק נקרא כמובן על שם התאריך בו יצא לאור - פברואר 1955. בית שאנל בהובלת לגרפלד שהפך למעצב הבית ב-1983, הוציאו גם מהדורה מחודשת של תיק 2.55 ב-2005, בחגיגות היובל לתיק המקורי, ותיקים אלה נקראים 2.55 reissue. תיקי ההוצאה המחודשת המקורים מ- 2005 נדירים מאוד כיום.

תיק 2.55 מתברר גם כהשקעה מצוינת, וכך גם תיקי שאנל נוספים. ערכם של דגמים מסוימים של תיקי שאנל מיד שניה במצב מצוין עלה ב 70-140 אחוזים בחמש השנים האחרונות. היש השקעה נעימה מזו?

מזמינה אתכם לחנותהפרינטים החדשה שלי ואם תירשמו לניוזלטר שלה תוכלו להמשיך להשאר מעודכנים וגם תראו לי כך שאתם נהנים מהאיורים שלי